המלכה החדשה: דיקלה בהופעה הכי לוהטת של החורף

שתמשיך לבעור, רק שלא תישרף

והכי יפה שהיא זוהרת ולא שוכחת את השורשים, שהיא שולטת ולא לוקחת את עצמה בשיא הרצינות. שהיא מסוגלת לזעוק מול הקהל בכאב עצום של אישה שעולמה חרב עליה וליבה מנותץ לרסיסים על הרצפה, ושנייה אחרי שנגמר השיר לצאת מהדמות הזו של המקוננת האולטימיבית בעידן החדש, לזרוק הלצה, חיוך וקריצה ולהפיל מצחוק. זה לא בגלל שהיא מזייפת, לא מחוברת או לא אותנטית. זה בגלל שהיא אנושית, והיא מפרידה בין האמנית שמגישה את השיר לבין האישה שעומדת על הבמה ביום ההולדת שלה. ההומור שלה הוא טבעי, והוא כרגע חומת המגן שלה מפני התמודדות עם ההצלחה, עם העובדה שאחרי עשור וחצי של קור, פתאום היא צריכה לעמוד מול גל החום העצום הזה ששוטף אותה. שתמשיך לבעור, רק שלא תישרף.

דיקלה היא נכון לעכשיו החלום הרטוב של המוזיקה המזרחית-ישראלית, אמנית שהיא רוקרית מתריסה בדם, זמרת שזועקת ברגש כאב עצומים ופרפורמרית שמתסיסה את האדרנלין. האתגר שלה כאן הוא ליצור תרכובת - לחבר את המוזיקה הערבית והמזרחית עם תבניות פופולריות, כשהמנוע הוא התרסה רוקיסטית, גם לעשות שמח וגם לטלטל נשמות, וכל זה מבלי לאבד את הקשר לשורשים. ההצלחה שלה במופע הזה הופכת אותה לאישה שמחברת את כל הקצוות, האסתרדא של הסלסולים, המארינה של התכזינה.

קווץ׳ קטן שעושה כיף גדול

כזמרת נטו הקול שלה לא "יפה", אבל הוא עמוק, שובה ושובר לב, עוצמתי ומחבק. היא הזמרת המזרחית הכי מרגשת (במובן הישן והטוב של המילה השחוקה הזאת) שהיתה כאן מאז זוהר ארגוב ז"ל, אולי מאז זהבה בן. ,  המופע שלה הוא מופת של שואו בימתי הורס ומדמיע. היא מטריפה ואלופה, משגעת, היהלום החדש שבכתר המזרח שנוגע במערב.

כשהיא עולה לבמה היא נראית מצויין, כמו מסרט, כולה בלבן, עם ז׳קט תואם מכנסיים, ותסרוקת אסופה הכי אלגנטית. פותחת עם הלהיט "שבע בערב", משפריצה ים כריזמה, וכשהיא מביאה את הלחיצה המפורסמת על הקול שלה (״גם אני רוצה לדעת!״) הלב מחסיר פעימה. הלחיצה הזו על המיתרים, הקווץ׳ הזה שלה, הפעימה הזו שמחסיר הלב בכל פעם, היא מפתח להבנת האימפקט שיש לשירה שלה על המאזין. קווץ׳ קטן שעושה כיף גדול. ב"די לי" היא נפרדת עם "הואלס האחרון", נשמעת חגיגית, עם רביעייה כמו-ג׳אזית שמלווה אותה, הקונטרבס של אברי בורוכוב, התופים של רועי חלד, הגיטרה של יפתח שחף והקלרינט של אוריאל ויינברגר.

"בוקר טוב" הוא קלאסיקה מהאלבום הראשון. הקהל נרעש כשהאקורדיון של ויינברגר מנגן את המלודיה. דיקלה חוגגת את השיר הזה, שהביא אותה מלמטה ומשך איתה שנים עד שהגיעה למעלה. בפזמון הראשון היא מפנה את המיקרופון כולו לקהל. זה ואלס עם חיוך, ובלוז עם תקווה, וסולו גיטרה מזרחי והשירה שלה המנחמת, על כל אלה שלא היה להם לילה, וברגע אחד השמש זורחת על הבמה ברידינג.

הקפות ניצחון

אחרי שהיא מתבדחת עם הקהל ומורידה את הז׳קט, מגיע הביט של" מנגינות". היא "בורחת מקסמיו ובורחת מעצמה" עם מקצב שבטי סוחף שעושה חשק לקום ולרקוד. ההרכב שלה מעיף את הדהרה הזו יפה, והגיטרה של שחף עושה הרבה נעים. אחרי השיר היא מתלוצצת עם הקהל שתוריד גם מכנסיים, ועוברת ל"רומנטיקה", פותחת בסלואו-דיסקו מגניב שמתגלגל לסוג של פופ אוריינט מתוק, אבל לא מדי. היא מדברת עם הקהל על יצירת האלבום משך ארבע שנים, על הייסורים שבדרך, ולא שוכחת לתת קרדיטים לשותפיה ליצירה, עידו אוחיון ורוני בראון. ואסור לשכוח את המפיקים המוזיקליים של המופע הזה,  ליאור טבת ואורי אבני, שיצרו מפגן מוזיקלי מרשים.

"ואם פרידה", שיר הנושא של האלבום, הוא המנון עצב מושלם שזוכה לביצוע בימתי חזק. דיקלה כאן בשיא של הבעת רגש, הנגינה המנונית, כשהחליל של ויינברגר עונה לה בקטע סולו, כאילו היה הגבר שהיא נפרדת ממנו, הוא עונה לה בסלסולים שמקשטים את השיר לכדי הקפת הניצחון שהוא. דיקלה מספרת לקהל שהיא אוהבת ללכת ברגל, ויוצרת תוך כדי הליכה, ואז שרה את "משוגעת", כדרמה-קווין שמחפשת איפה היא ואיפה התהום. המוזיקה היא פלמנקו על ספידים, קצב מטורף עם סולו קלרינט. הלהקה שלה מרימה אותה כאן לגבהים. "בטח התגעגעת אלי" הוא שיר חפלה מהיר ושמח. היא מתגעגעת לגבר שעשה לה טוב ורוצה שיבוא שוב. איזו ג׳דה. ב"חולת אהבה" היא ממשיכה לתת בראש, שיר שהוא רוקנ'רול מזרחי עמוס ולהיטי, שיר שמתנפל עליך בחיבוק גדול וכובש. עוד הומ-ראן.

אחרי שלושה שירים קצביים רצופים היא עוצרת כדי להרגיע עם ״געגועים״, בלדת רגש הורסת שהיא שרה כזוהר ארגוב נשית. היא בשלה, היא בשיאה, העצב והחום והתשוקה והשמחה שלה מתפרצים עליך מהבמה. היא שרה את שירם של האנשים הפשוטים שמחכים לאביב שיבוא, ישטוף את ענניו ויציף את העולם והחיים בגעגועים. ואז השיר גדל ומתפרץ ומציף וסוחף עם אפקט חזרה של "נה נה נה". אחרי שיא כזה מישהו בקהל צועק לה "בראבו!", והיא עונה חצי בצחוק חצי ברצינות: "למה אין שום בראבו? אני פה עובדת קשה! כמו בחדר כושר". מגניבה ובגובה העיניים.

"תחזרי" שכתבה לשרית חדד הוא עוד שיר קשה, אכזרי, על ימים קשים. כמה כאב, כמה דאבה. "אני רוצה אותך כל כך!!" היא זועקת עד כלות הנשמה. כאן היא מגיעה עד דמעות, עד שהלב היפה הזה נשבר על הבמה, והקול הזה נשבר לה מהמיתרים החוצה. היא נותנת פה הכל. ים של דמעות בשתי עיניה, בשתי עיניו של הקהל .בסוף השיר הקהל קם למחוא לה כפיים והיא משתחווה, ואז צוחקת: "הגזמתם!". איזה פליפ רגשי היא עוברת תוך רגע.

את "מזל" היא מקדישה לחבר בשם רוני פלד, שאיבד את אחיו שנפל והיה זה הכיר ביניהם. רק היא וגיטרה. ואחרי שמחתה דמעה היא שבה ללהוט עם "מונו", שכתבה אותו תוך כדי ספונג׳ה ("אני מקפידה להגיד שטיפת רצפות"). זה להיט מזרחי כמו שכתוב בספר. הקהל קם לרקוד. והיא חוגגת את השיר. אחריו מגיע "טוב", להיט חתונות מגניב עם טמפו מרטיט ואקורדיון שעושה שמח. הקהל נטרף ודיקלה רוקדת להם ומנענעת להם. שחף מצידו משגע אותה עם הגיטרה והיא עפה עם המסיבה שלה. משם היא זורמת בטבעיות ל"תראי", שמחבר ביט מקפיץ חזק ושירה בקצב "רגיל". התוצאה היא להיט שמחבר את העולמות לסיטואציית ווין ווין, גם אנרגיות מדהימות וגם הבעת רגש מקסימלית. טריק מעולה.

בועטת בהכל ויוצאת אלופה

הקאבר הערבי המדהים ל-"Here Comes The Rain Again" בסגנון "אלאבינה" מגיע עד רמת הענטוז. יש כאן שילוב קולע של פופ, מוזיקה ערבית ורוקנ'רול. באותן אנרגיות היא ממשיכה לרוק-דאנס הערבי של "Love Is Everything" והקהל כובש את קדמת הבמה. היא שרה באנגלית במבטא של זמרת ערביה, והקהל נטרף מענטוזים ומסולו קלרינט נוסף. בסיום השיר רוני בראון, מנכ"ל "הליקון" והמפיק האמנותי של האלבום, עולה לבמה עם עוגה והקהל שר לה "היום יום הולדת". דיקלה הנבוכה יורדת מהבמה, אבל חוזרת כדי לאחוז בזר בלונים אדום עצום שמוגש לה. "יפה לי בלון?", היא שואלת בצחוק ומצמידה לראש, כשהיא בדרך להיפטר מהזר.

רגע לפני ההדרנים היא נותנת את "בסמה", להיט מהאלבום האחרון בסגנון ספרדי, שהוא לטעמי השיר החלש במופע הזה. בהדרנים מגיע "אין עוד אהבה כזאת (מי אמר)", וזו שוב מזרחית עם קצב של רוק, סאונד אלקטרוני והרבה כוח, צליל אלקטרוני שנותן קונטרה לקול הפוצע שלה. שיא השיאים מגיע בשיר האחרון בהחלט, "אהבה מוזיקה", שיר הנושא של אלבומה הראשון. כאן היא רוקרית ש"נותנת בראש" ומדגישה בפזמון כל מילה, כל הברה, מוטעמת, מדויקת. היא שרה בהפגנתיות, בהתרסה, בהצהרתיות, בועטת בהכל ויוצאת אלופה.

צפו בקטעים נבחרים מהמופע:

שבע בערב

צילום: באדיבות יובל אראל

ואם פרידה

צילום: באדיבות יובל אראל

מונו

צילום: באדיבות יובל אראל

Here comes the rain again

צילום: באדיבות יובל אראל

אין עוד אהבה כזאת

צילום: באדיבות יובל אראל

אהבה מוסיקה

צילום: באדיבות יובל אראל

תחזרי

צילום: באדיבות יובל אראל

בסמה

צילום: באדיבות יובל אראל

• אורי אבני
• דיקלה
• דקלה
• הופעות חיות
• הליקון
• מופע
• עידו אוחיון
• רוני בראון
• רידינג 3