האמת שהתגעגענו. אחרי כל הפרשה הלא נעימה שהשאיר מאחוריו, אחרי ארבעה סינגלים ששלושה מהם היו עצובים, מגיע "ימים יגידו", האלבום החדש של אייל גולן, שנפתח עם "מקווה", שיר שבו, סוף סוף, גולן שר פשוט ונקי, מהלב שלו ללב של המאזין, בלי התחכמויות, בלי לנסות להיות דכאוני או צוהל מדי. הכנות באופן שבו הוא מגיש את הטקסט של נועם חורב, מנצחת: "רק שלא יחזור על אותה טעות, שעשיתי אז אני, כשעוד הייתה לי הזדמנות, להביא לך איזה אושר, להגיד לך ת'אמת, אני מקווה שהוא נותן לך את כל מה, שלא הצלחתי אז לתת". מה זה משנה למי הוא מתכוון - הקול שלו כאן, בבתים, נשמע הכי קרוב לאיך שהוא מדבר. התגעגענו לקול הזה, במיוחד כשהוא מביע כנות שהיא הרבה מעבר לביצוע מושלם של זמר פופ ששר טקסט כתוב.
אותה כנות היא רק מרכיב אחד בתהליך שעובר אייל גולן כזמר, ובמיוחד באלבום הזה, בו הוא ממשיך לחפש, שוב ושוב, לעשות דברים שאחרים לא עושים, להתבדל, להיות מיוחד. בין אם הוא שר בסגנונות מזרחיים-ים תיכוניים, ובין אם הוא בוחר ללכת לכיוון הרוק - ויש באלבום החדש שלו לא מעט רוק וגיטרות, גולן, והמפיקים המוזיקליים איתם הוא עובד - בעיקר יעקב למאי ותמיר צור - מנסה פעם אחר פעם למצוא שביל שטרם צעד בו, וזה ראוי להערכה.
מבחינת המזרחית גולן חוזר כאן בגדול לשנות ה-90', בעיקר בשירים הקצביים. בכך הוא שוב מנסה להכתיב סדר חדש בז'אנר. אחרי כמה שנות פופ ים תיכוני הגיע עידן הרטרו לשנות ה-80', ועכשיו גולן חוזר עשור אחד קדימה, ועוד תראו שכולם ילכו אחריו, לסאונדים שאפיינו הפקות מזרחיות בעשור שבו המוזיקה הים תיכונית חיפשה את הפריצה המיוחלת למיינסטרים, עד שהצליחה להשיג אותה.
כזמר, נדמה שהיתה כאן החלטה לקחת את הקול החזק של גולן ולהטמיע אותו בחלק מהשירים בסביבה רוקיסטית, של תופים ובס מורגשים, של גיטרות חשמליות דומיננטיות, של קלידים שיוצרים "שטיחים" של מיתרים, כמו בהפקות רוק מיינסטרימיות. כי כשאייל גולן שר, שר באמת, לא משנה אם הוא שר רוק או מזרחית (ובחלק מהמקרים מצליח לשלב), הוא שר למעריצים שלו לתוך הלב, ויוצר כאן כמה המנונים שילכו חזק בהופעות, לצד שירים בודדים שהם קצת מתחת לרמה שהתרגלנו לקבל ממנו עד היום.
עוד ב-mako מוזיקה:
- אייל גולן ורוסלנה: "חושבים להביא ילדים"
- אלבום פלטינה לאייל גולן על החדש "ימים יגידו"
- למה האלבום של אייל גולן ביוטיוב בלי פרסומות?
מרבית השירים באלבום החדש הם שירים של גבר שמתגעגע לאהובתו שעזבה אותו ומבכה על הליכתה ומר גורלו. זו התמה המרכזית באלבום, וגולן חוזר עליה שוב ושוב, בצורות שונות, במילים אחרות, אבל הסיפור נשאר אותו הסיפור, שזור כחוט השני באלבום הזה, מהמסד עד הטפחות. וזו בחירה מושכלת. גולן אומנם לא כותב את הטקסטים, אבל אלה שכותבים אותם, כותבים עליו, וממה שמציעים לו הוא בוחר את מה שנראה לו הכי מתאים. וכרגע מה שמתאים לאייל גולן זה להיות בעמדת הגבר הנשכח, העזוב, הבודד, המסכן, הזועק. יהיו כאלה שיגידו שהוא מתגעגע לגרושתו ואם ילדיו אילנית לוי. הוא עצמו כנראה יגיד שהשירים מכוונים לחברתו הנוכחית, רוסלנה רודינה. והאמת שזה לא משנה, אלא משנה העובדה שגולן תופס כאן עמדה, נישה, שרבים אחרים היו בה לפניו (בעיקר בז'אנר הטורקי), אבל הוא, מטעמים שלו, מרגיש בה נוח עכשיו, וכהרגלו משחק בה טוב מכולם.
"גבר מאוהב", שיר שני, לוקח את גולן אחורה 20 שנה, לתחילת שנות ה-90', לימים שהמזרחית חיפשה את עצמה. יש כאן טקסט ולחן בינוניים למדי של אופיר כהן ("גבר מאוהב גבר מאוהב, תשאלי בכל העיר, יש לי לב זהב / גבר מאוהב גבר מאוהב, לא יכול עוד בלעדייך, רוצה אותך עכשיו"), ויעקב למאי נדרש להפעיל מקסמיו כדי להציל את העסק. גם אם גולן מאמין בכוח של השיר הזה, לא הייתי משבץ אותו כשני באלבום. סתם פספוס.
בשיר השלישי "אהבתי בלחש" זה שוב גולן ששר בגעגוע על אהובה שעזבה, כולל מפגן ווקאלי מרשים. המילים והלחן של פאר טסי ואריק זנטי, יחד עם העיבוד וההפקה של למאי וכמובן השירה של גולן, יוצרים כאן מעין המנון חדש עבור הקהל שישיר אותו במקהלה בהופעות. מי שמחפש משמעויות נסתרות יכול לסמן אותו כשיר נוסף שנבחר - שלישי מתחילת האלבום - כדי לדבר על בת הזוג רוסלנה רודינה. חובבי השוקולד והאנטריקוט ירחיקו עד לאישה המיתולוגית.
סוף סוף להיט ריקודים אמיתי. ב"הלילה תרקדי" גולן חוזר שוב למזרחית של שנות ה-90', בשיר עשיר באלמנטים מלווים שמשתלבים ברקע, כמו בפופ היותר מורכב של השנים האחרונות, אבל הבסיס הפשוט של השיר יזכיר למעריצים של גולן את ימיו מקדם.
"מבעד לדמעה" - מהשירים של גולן שמכוונים ליצור את שורת ההמנון בפזמון שתתפוס את האוזן ולא תצא מהראש. הקץ'-פרייז הזה של "ואת איננה, ואת איננה" (מילים: עינת הולנדר, לחן: אופיר כהן) הוא מסוג הדברים שמבדילים את גולן מזמרים אחרים. הוא יודע לבחור את השיר הנכון ולשייף ממנו את השפיץ שיתיישב לכולם במוח. תמיר צור, בדרכו העדינה, נותן כמפיק לשיר הזה את מה שהוא צריך לקבל, עם הברייק היפה ב 2:40, שמוביל לסולו גיטרה קטן. ה"אוויר" הזה חשוב, לפעמים, בשירים של זמר עם נוכחות קולית כה דומיננטית.
"הלב פצוע" כולל שורות שאופיר כהן כאילו כתב על הפרשה: "בתוך ים של ריגושים הלכתי אחריי אנשים, שהוליכוני רק שולל על כל השנים חבל, איך לא האמנתי לך שעוד אפול איתם בפח, אני בוכה ומצטער זה מאוחר את עם אחר... הלב פצוע והזמן אינו חוזר, הסוף ידוע אך אני לא מוותר, ואם האהבה היא פשע בעולם, אז אני הוא הפושע מכולם". מדהים. מוזיקלית מדובר בלהיט מצוין שמביא את מיטב היכולות של גולן כזמר, ותמיר צור שהולך אחרי משאלות ליבו ומחזיר אותו, שוב, לשנות ה-90'. גולן, כהרגלו, מנסה להכתיב מגמות בז'אנר. בקרוב כולם ינסו שוב להישמע ככה.
"ימים יגידו", שיר הנושא של האלבום, ויחד עם "מקווה" הוא גם השיר הבולט בו. זה שוב שיר געגוע של גבר לאישה שעזבה ("ימים יגידו, אם געגוע יתגנב אל תוך ליבך, אם בשקט אם אצעק בקול את שמך,
אם תלכי, אני נשבע אני שלך אני איתך , עכשיו שבור"), עם לחן של יוסי בן דוד - הפרוייקטור של אייל גולן למשימות של שירים מיוחדים (כמו למשל "הוזה אותך מולי"). העיבוד של ציקי זנטי עם כלי הנשיפה והמיתרים מקסים, ורק ניתן לדמיין איך הוא יישמע על הבמה בהופעה חיה. ההפקה המוזיקלית מלאה בחללים שמאפשרים כניסה של הקול הייחודי של גולן, ששר כאן מושלם. וזה עובד גם לכיוון השני - לא מן הנמנע שהעיבוד וההפקה כאן מושפעים מסקשן הפתיחה של המופע הקודם של גולן "הלב על השולחן", שכזכור התחיל עם רצף של בלדות מבוססות פסנתרי כנף בליווי כלי נשיפה. יופי של שיר.
מגניב שחברי "הפרויקט של רביבו", ששיתפו עם גולן פעולה על הבמות, תורמים שיר חביב ואופטימי כמו "שר מאהבה" לרפרטואר שלו. תמיר צור, ברוב תמיר צוריותו, נותן כאן שלל גיטרות – דיסטורשן של רוק ברקע, "קיסרית" בתמה המרכזית ובסולואים, עם מקצב החפלה והדרבוקה ששוב מחזיר את גולן לניינטיז. אפשר רק לדמיין איך הוא מארח את האחים ניר ורביב-רם בן מנחם ואלירן צור בקיסריה, תמונה שכבר נותנת הרגשה טובה ומעלה חיוך על השפתיים. אחד השירים השמחים של גולן בשנים האחרונות.
הזמזום של גולן בהתחלה של "ואולי ביום יפה" לא נכנס כאן בטעות, כמובן. גולן משתעשע עם התכונה הכה ישראלית לשיר עם הזמר ולעבור ל"נה נה נה" כשלא זוכרים את המילים. קשה להאמין שהוא מזלזל כאן בקהל שלא זוכר מילים, אלא מפגין חוש הומור בריא. השיר עצמו הוא רוק מיינסטרים עם גיטרה חשמלית של שמעון יחיא, בצליל שמזכיר גיטריסטים כמו שמוליק בודגוב. שיר יוצא דופן ברפרטואר של גולן, סחתיין על יעקב למאי שלקח אותו לשם.
מיד בשיר הבא עוד גיטריסט מקבל בולטות. דודו קומה, שגם מופיע עם גולן בהרכב המלווה בהופעות, נותן קונטרה עם "דרך חזרה" וגיטרה אולטרא-מזרחית-של-פעם. קומה גם עיבד והפיק את השיר, וגולן מפרגן לו כאן בהקלטה עם "יאסו דודו קומה!". וזה שוב שיר געגועים לאהובה שהלכה למישהו אחר, עם מילים ולחן סטנדרטיים של דניאל חן. לא להיט ענק, סוג של "פילר" שמבוצע היטב.
"צללים של דמותה" הוא השיר הכי "כבד" באלבום הזה, מבחינת הקרבה שלו למוזיקה טורקית וערבית. שוב גולן שר כאן את הבית הכי קרוב לאיך הוא מדבר, בקול שהולך נמוך ונשמע כן. ליווי מיתרים מוביל אותו לפתיחה חזקה וגבוהה, שהיא האלמנט המנצח שלו כמעט תמיד. בזה הוא אלוף הארץ. זה שיר יפה, שמנסה לשדר אמת, עם מילים כמו "מנחם שוב את עצמי שהכל גורל, מדבר לאלוקים תן לי קצת מזל, איך נכנעתי למולה כמו חייל בקרב, גם היא כה רחוקה רק אותה אוהב", ושוב שיר של גבר מתגעגע לאישה שעזבה.
די משעשע לשמוע את אייל גולן, הגבר שלכאורה היו לו אולי אלף נשים, שר "גבר של אישה אחת", עם פזמון שאומר: "אני גבר של אישה אחת, תאמיני אין לי אף אחת, רק אותך, רק אותך, הלב שלי רוצה כל כך". לא ברור איך הוא, הנגנים, יעקב למאי, וכל מי שעבד על השיר הזה, לא נקרע מצחוק תוך כדי. אבל בעידן שבו כל כך הרבה זמרים מכוונים מראש שירים לחתונות, מותר לגולן שגם לו יהיה להיט חתונות אחד באלבום.
ואם כבר שנות ה-90', "אהבה ללא גבולות" הוא ניסיון מעניין של תמיר צור להושיב את הקול החזק של גולן בתוך בלדה שמתחילה בדרמטיות, עם צליל שאפיין הפקות מיינסטרים בעשור ההוא, שהושפעו מיוצרים כמו ונגליס. ההמשך הוא שוב שיר געגוע, בלדה עם אלמנטים בולטים של רוק, כמו גיטרה חשמלית חזקה וקלידים עם צליל מיתרים ברקע. ושוב יש כאן סולו חשמלי שנועד בעיקר לעשות רושם על מי שסולו גיטרה חשמלית מיינסטרימי ומצועצע עדיין מרשים אותו. וגולן? שר בקו אחד, כמו פלס, הקול המבריק ויצוק הבטון שלו, הוא ה'גייד' שמתחתיו עובדים ואותו משלימים שאר המרכיבים. עבודה לא רעה.
"מתפלל" הוא מעין סיכום של כל האלבום הזה, עם גולן בשיאו כזמר מבצע, שר טקסט על אישה שאיננה, רוק ומזרחית משולבים יחד, בבלדה שבכל שנה אחרת היתה יכולה להיות "שיר השנה". ספק אם השנה זה יקרה.
אני מאמין ש"שיר לסבא" הוא השיר שהכי חשוב לגולן באלבום הזה באופן אישי, השיר שהכי יקר לליבו, שכאשר הוא ישיר אותו בקיץ על הבמות, במופע חדש, הוא יזיל דמעה. הכל טוב ויפה, וזה באמת שיר חזק על נכד שמתאבל על סבא שלו, שגידל אותו כמו אבא, האבא שמעולם לא היה לו, האבא שהוא לא רוצה לראות יותר עד סוף ימיו. היו לגולן שתי אופציות לבצע את השיר הזה. אני אישית הייתי מעדיף שהוא היה שר אותו לאט, בשקט, אולי אפילו כמעט בלחישה, כדי לחזק את המוטיב הרגשי, כדי שנוכל להרגיש מקרוב מה הוא עצמו מרגיש כשהוא שר אותו. אבל במקום זאת, הוא לוחץ על הכפתור ומפציץ עם הקול העצום שלו עד אין קץ, כמו שרק הוא יודע. גולן בחר כאן להוציא את הכאב שלו החוצה דרך הזעקה. הזעקה הזו אמיתית, הוא מבצע אותה בכנות. וכמה שהתגעגענו לאייל גולן הכן והאמיתי.