אתמול הוגשה כאן באתר mako רשימת שירי המחאה החברתיים המובילים, רובם ככולם מהצד הרוקיסטי של המפה המוזיקלית בישראל. זה הזמן להגיש רשימה נגדית, מכובדת לא פחות, של שירי המחאה החברתיים מהצד המזרחי-ים תיכוני.
מחאה וכאב היו נחלת המוזיקה המזרחית הישראלית מתחילת דרכה. לצד שירי האהבה, הכאב הרומנטי והכפיים, היו גם שירים על שיכורים, משפחות הרוסות וילדים עזובים. אך את אלה נשאיר לפעם אחרת. היום נתמקד במחאה החברתית, שבניגוד למצופה לא עוסקת ברוב המקרים בטענות לקיפוח מצד האשכנזים.
יוני רועה כתב ואלי לוזון הפך את "איזו מדינה" לשיר המחאה הכי גדול שהולידה המוזיקה המזרחית. יוני רועה, בשיר המחאה "עיר של אוהלים" שהוציא בעצמו לפני כשבוע, מצטט את עצמו מ"איזו מדינה", כי המילים כל כך חזקות, עד שלמרות שיצאו לאור בשנת 1987 הן כמו נכתבו היום: "אנשים בוכים, מחירים עולים. לשלם מיסים וגם קופת חולים. אין כבר עבודה, הקופה ריקה, אין ממה לחיות, סגרו את הלשכה / בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים, לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס. גם על החלב הוסיפו את המס".
"איזו מדינה, איזו מדינה, איזו מדינה מיוחדת במינה, ממשלה דורשת, כסף מבקשת. איזו מדינה, איזו מדינה / יש לנו שרים, רק כסא רוצים. לא עושים דבר ורק מבטיחים / איפה השוויון, איפה החזון. איפה המוסר, איזה ביזיון".
קובי ולהקתו טיפקס הצליחו כבר באלבומם השלישי, שיצא לפני כעשרים שנה, לזקק טקסט שנשאר רלוונטי וכואב עד לימינו אלה: "הנה אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון, אה ווה ווה ווה, חיים בתוך קופסה, של שימורים, אצלנו במטבח...
"...זקנים ותינוקות, ליד בקבוק, שבור מחוף הים, ליד הים יש אנשים קופצים מבניינים, אה ווה ווה ווה, סיפרו על זה בדיחה, וצוחקים, אצלנו בסלון".
"אה יה לא עלינו, הנה זה בא הנה זה בא גם אלינו, אה יה לא עלינו, הנה זה בא הנה זה כאן גם אצלנו... יש מדינה שמתחבאת מתחת איזה קו, אה ווה ווה ווה, ויש סטטיסטיקה, שנכתבה, בתוך נייר עיתון, יש אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון".
"לשכת עבודה" - אייל גולן, ג'ו עמר, זוהר ארגוב, זאב רווח
ריבוי הביצועים לשיר "לשכת עבודה" של ג'ו עמר, אותו כיסו שני גדולים המוזיקה המזרחית זהר ארגוב ז"ל ואייל גולן יבדל"א, רק מעיד על כוחו של השיר ועל השתרשותו העמוקה בציבור.
השיר כולל אמירה קשה על האפלייה של בני עדות המזרח מול האשכנזים: "הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה, אמרתי לו ממרוקו אמר לי תצא מפה... הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה, אמרתי לו מפולניה תכנס בבקשה".
אבל מעבר לכך, כי הרי המחאה משותפת כיום לכולם - מילים קשות מאלה נמצאות במילים המושרות בערבית, שזהו חלק מתרגומן- "עוד זוכר את דברי האנשים, אלו שהפרידו אותנו מההורים שלנו... א-לוהים תרחם עלינו...".
ג'ורג' בר שר את השיר הזה על מחאת מחוסרי הדיור בשנות ה-90', אבל המילים הכי הכי אקטואליות למחאה הנוכחית. מדהים.
"אין לנו כסף, אין לנו בית, יש דור חדש שגר באוהלים בלי גז בלי מים רק השמיים מרחמים עלינו ממרום / החום נגמר וחורף מתקרב ופיתרון באופק לא נראה / הכותרות על עיראק וחוביין אבל אני חודשיים לא ישן / ומה יהיה יהיה תגידו לי ומה יהיה יהיה עזרו נא לי, מתי תבוא ישועתי
"גם ראש העיר מרגיע מנסה, מדיבורים שום דבר לא יוצא / ובינתיים נולדו גם ילדים קוראים להם ילדי האוהלים"
הקצב לטיני והמילים של הפזמון "יהיה בסדר" הן מילות עידוד, אבל מילות השיר של אביבה אבידן שכתב אבי מוסקוביץ' הן מילים כואבות של גרוה עם ילדים שמנסה להסתדר בחיים.
"הדוור הביא היום צו למילואים, ומהמפעל שלחו צו של פיטורים, והבנק שולח לי הודעה שלישית, כל הצ'קים כבר חזרו פעם רביעית / שוב אני במצב קשה, אבל בסוף אני יודעת ש... יהיה בסדר".
"כאן אצלנו בשכונה כל היום בונים, מול בניין העירייה עיר של אהלים. גם אני תפסתי פינה קטנה, כי אתמול הם העלו את שכר הדירה ..."יהיה בסדר יהיה בסדר, גם אם עכשיו זה קצת כואב / יהיה בסדר, יהיה בסדר / אם לא ניקח הכל ללב".
האם בסוף יהיה בסדר, כמו ששרה אביבה אבידן? הלוואי. האם יהיה טוב? נקווה. ובינתיים, לסיום, נתבשם משיר הבונוס של עופר לוי -"איזה מין עולם"
"...גלגל הזמן סובב לו, שום דבר לא השתנה, ים כאב וצער, יש בכל מקום, כמה אפשר לשמוע, אם יהיה עוד טוב, שכאב וצער, יש בכל רחוב..."