צליל קליפי פרומו (צילום: תום מרשק)
הופעה מאולתרת בנתיבות. צליל קליפי | צילום: תום מרשק

טור חמישי שלי, ומרוב טילים וטיולים מילים וכללים שירים וצלילים וחרוזים לא קשורים נוספים, כמעט ושכחתי לכתוב לכם. אז הנה אני כותבת. למרות הבלבול.

טילים טילים ואת משמעותם

עברנו שבועיים לא פשוטים בדרום שאפילו קצת דיכאו לי את החשק לכתוב או אפילו לעסוק במוזיקה, דאגתי לחברים הטובים כל הזמן, ואפילו ניסיתי להפר מוסכמות אז קבעתי הופעה דווקא באחד הימים הפחות שקטים בדרום במועדון ה"סוגויה" בנתיבות. ההופעה נדחתה, אז מצאתי את עצמי באופן ספונטני במקלט של חברים בעיר רק אני והגיטרה ושניים וחצי אקורדים שאני יודעת לנגן.

ליאב יעקובי (תמונת AVI: mako)
חבר. ליאב יעקובי | תמונת AVI: mako

האמת שהיה מרגש ובעיקר מצחיק, וליאב יעקובי ("אייל גולן קורא לך") שחזר בדיוק מיום צילומים גם הוא הצטרף אלינו והוסיף כמה מעוואלים לאווירה. אפרופו "אייל גולן קורא לך", הגמר בחמישי, ומעבר לזה שאני אהיה שם בנוקיה, אני גם לוקחת את כל זה באופן אישי, בגלל ליאב,שהיה איתי בלהקה הצבאית, והוא חבר כאח! אני מרגישה כאילו הוא מתחתן (עם נסרין).

אני בעד ליאב

אם להיות אובייקטיבית ובלי לערב רגשות, כלומר לנתק את ההכרות שלי איתו לבחון רק באופן מקצועי, ממש להפריד את החברות של שנים ולקחת חמישה מתמודדים, וממש לחשוב מי אני רוצה שיזכה, אז ברור שליאב. למה ליאב? בגלל הכל, ובגלל הקול, והוא הכי מוזיקלי שיש, גם עושה קולות שניים, ראיתם איך עדי התלהב מזה. הוא גם חתיך, וגם כותב ומלחין שאת זה עוד תכירו, ובכללי איך הקמפיין הפרסומי שאני עושה? יש לי את זה?

דודו אהרון האנגר (צילום: אלוני מור)
ביוטיפול. דודו אהרון | צילום: אלוני מור

במוצ"ש האחרון הופעתי במועדון השפיגל ברחובות. ככל שאני מופיעה יותר אני מבינה שהבמה זה המקום שהכי נוח לי, אבל שם היה נוח קצת יותר מידי. מישהו מהקהל הניף יד עם הפלאפון שלו, וכאילו בצחוק נתן לי לדבר תוך כדי הופעה, אני כמובן חסרת גבולות, משכתי לו את הפלאפון וראיתי על הצג "ליטל חיים שלי". אז בטבעיות אמרתי במיקרופון: "ליטל חיים שלו השיר הזה מוקדש לך תבואי לשפיגל כיף פה". והוא וחבר שלו צועקים לי: "לא לא לא אל תגידי לה שאנחנו פה". כנראה לא כזה חיים שלו הליטל הזאת. חוץ מכל זה, הקדשתי לדודו אהרון, שהיה בקהל  את השיר שלו "ביוטיפול", אז זה היה נחמד וביוטיפול מצדי.

איך הרסתי את השקט והשלווה בצימר

מה עוד? אהה, נכון. הייתי בצימר בצפון בסוף השבוע, אצל משפחה טמעונית או טבעונית או איך שקוראים לזה (מרוב שאני חובבת בשר אפילו המילה לא בארסנל). כולם שם עם שרוואלים של פעם, עם להבות, מתהלכים שלווים כמו זומבים, "פיס אנד לאב" כאלו. הייתה אחת כל כך רגועה, שנהייתי כבר בלחץ מרוב השקט שלה, נגשה אליי ואמרה לי: "ברוכים הג'ה-אים למושב חוסן, כאן אסור לקטוף, אסור לצעוק, אסור לדרוך על הדשא, ביציאה מהמתחם יש לסגור את השער כי התרנגולות יוצאות והכלבים עלולים לתקוף אותם".

ואני כל מה שבראש שלי זה איך התרנגולת הזאת מגיעה למנגל שלנו בסוף הערב הזה ואיך אני עוברת את הימים האלו בלי לנשום? בפועל כמובן קטפנו להם את כל הפירות מהעצים, דרכנו על הדשא והפעלנו מערכת הגברה עם קריוקי. לגביי התרנגולת לא הצלחנו לאכול אותה, אבל אכלנו כנראה את אחת הבני דודות שלה עם צ'ילי מעל.

אז כמו תמיד חובה לסגור את הטור באיזו תובנה או מסקנה. מכירים את אלו עם הסיכום הקלישאתי סיסמתי? טוב, חברים, אז החיים הם גלגל, אל תפסיקו לחייך, ואיש איש באמונתו יחיה, לכו עם האמת שלכם, כי לשקר אין רגליים וכשאתם בצימר אל תשכחו את אסף סגל הקלידן (אילנה יצהרי, אמא של שני, החלק הזה מוקדש לך).

>> הטור הקודם: ערסים או רוסים?
>> איך (כמעט) הופעתי בקיסריה
>> זכיתי ב"שיר השבוע" אצל דידי הררי

>> הטור הראשון: מיומנה של זמרת ים תיכונית