אם בוחנים את העשור האחרון מבחינה מוזיקלית, אפשר להצביע על שתי תופעות בולטות במיוחד: האחת, כניסתה של המוזיקה המזרחית (או בשמה הפוליטיקלי קורקט, הים תיכונית) ללב המיינסטרים הפלייליסטי. השנייה, יציאת אמנים מהארון.
אך שתי התופעות הללו מתקיימות במקביל, וכמו קווים מקבילים, עושה רושם שהן לעולם לא ייפגשו. למרות הפתיחות הגדולה לנושא והשינוי (היחסי) שעברה החברה הישראלית ביחסה לגייז, עושה רושם שהקרקע עדיין לא מספיק בטוחה כדי שגם זמרים וזמרות ים תיכוניים יצאו מהארון בעקבותיהם של עברי לידר, אדם, יהודית רביץ, קורין אלאל, אמיר פיי גוטמן ואחרים.
הסיבות רבות ומגוונות: לבני עדות המזרח יש סטריאוטיפ של חברה שמרנית יותר ולכן הפופולריות של האמן עלולה להיפגע, וגם, אסור לשכוח שרבים מהשירים המזרחיים של העת האחרונה עוסקים ביחסי בינו לבינה, ואנחנו מניחים שאתם מבינים לבד למה זו בעיה.
המערך השיווקי הענף של הזמר הים תיכוני כולל שירי אהבה שהופכים לרינגטונים סלולריים רבי הורדות, אירועים בחתונות ובחפלות אהבה אחרות. לאף אחד, גם לא לאלה שחיים בתחום, אין הערכה איזו השפעה תהיה לכל זה על זמר או זמרת ים תיכוניים שיצאו מהארון, ועלולים - בתרחיש הגרוע ביותר - לאבד את החלק העיקרי של פרנסתם. כי מי ירצה שבחתונה שלו עצמו יפזז אדם שמעדיף איחוד זוגי אחר מזה של אדם וחווה.
ואולי, מי יודע, ברגע שיצא הראשון מהארון יפרצו הדלתות וצעירים - ואולי אף מבוגרים - נוספים ינהרו אחרי אותו אמן שהיה אמיץ מספיק כדי לחשוף את זהותו המינית. אבל השאלה המרכזית היא לא מה יקרה, אלא האם למישהו או מישהי בזמר המזרחי יהיה מספיק אומץ לנסות?