רון שובל הוא זמר מוכשר ומבצע מצוין, אבל לא כוכב גדול באמת, לא היה ואולי לעולם גם לא יהיה. כי בשביל להיות כוכב גדול באמת לא מספיק להיות זמר טוב שבוחר חומרים מתאימים, צריך גם את אבק הכוכבים, את האגו הגדול, את הביטחון העצמי, את הקילר אינסטינקט, ולשובל פשוט אין אותם.
אמיץ, אבל לא רגיל למעמדים מהסוג הזה
שובל הוכיח במהלך הקריירה שלו לא מעט אומץ מקצועי. הוא הוציא אלבום ראשון בגיל 13, היה מהראשונים במוזיקה המזרחית ששיתף פעולה עם ראפרים (עם סאבלימינל והצל ב"אני יכול"), מהראשונים שחידשו שירים "אשכנזיים" ("אין עוד יום" של גידי גוב) וגם מחלוצי הפופ הים תיכוני החדש ("מסובבת"). הוא גם מאלה שעכשיו חוזרים אחורה לסגנון של פעם.
_c.jpg "רון שובל האנגר (צילום: שרון רביבו)")
_c.jpg "רון שובל האנגר (צילום: שרון רביבו)")
אבל כשהוא עולה לבמה המסתובבת ב-360 מעלות בהאנגר 11, במופע הסולו הראשון בחייו אחרי קריירה שהתחילה לפני 25 שנה, שובל נראה נרגש מאוד, כמעט מבוהל. שנות הניסיון הארוכות בקושי עומדות לו, הוא לא רגיל למעמדים מהסוג הזה, ההתנהלות שלו היא כמו של זמר בחתונה (הוא חוזר על "גבירותי ורבותי, קהל נכבד" בערך 15 פעם), לא כמי שלערב אחד הוא בעל הבית במופע גדול מול אלף וחמש מאות איש.
בעיות טכניות ופתיחה חלשה מדי
גם התנאים הטכניים לא היו אופטימליים. ב"לתת" של בעז שרעבי הסאונד נפל באמצע השיר. אבל גרוע לא פחות - את התמונה על המסכים סיפקה רק מצלמה אחת מזווית אחת, מה שקלקל חלק מחוויית הצפייה במופע, כיוון שכאשר הבמה עגולה מרבית הקהל לא רואה את האמן ומה שמספק לו תמונה שלו הם המסכים. כשיש למסכים רק מצלמה אחת ושובל לא עומד מולה, לא ניתן לצלם את פניו ונוצרו הרבה רגעים "מתים" מבחינת הקשר של הקהל איתו.
ההאנגר היה כמעט מלא, אבל לשובל לקח זמן ארוך מאוד כדי לגרום לקהל להתעורר. נהוג לפתוח מופעים כאלה עם שתיים-שלוש בלדות, ושובל עשה את זה עם "בוכה בסתר", "חלק מגופי" והקאבר "אין עוד יום". הביצועים היו טובים, כרגיל אצלו, אבל הבחירה היתה בעוכריו, כי האנרגיות לא היו שם והפתיחה היתה חלשה מדי. גם בשיר הרביעי "חדרי ליבי", שאמור היה ליצור את החפלה, ההתעוררות היתה איטית.
עושה הכל נכון, אבל הקהל נשאר לשבת
בשיר החמישי, "זו את", החדש יחסית, העסק התחיל להתחמם. שובל משקיע המון אנרגיה, ומבקש מהמעריצים "יותר אש". הוא מעלה הילוך ב"כובשת", מוריד את הז'קט ועובר לדאנס ב"מזל", הדאנס הופך לחפלת דרבוקות וסולו גיטרה חשמלית, כמו של פעם. שובל, הנגנים, והמנהל המוזיקלי עמית הראל, עושים הכל נכון, אבל הקהל נשאר לשבת. את "מכל הלב", שיר לא מהגדולים שלו, מקדיש שובל לאשתו דקלה שיושבת באולם. השיר הוא בלדת אהבה קלאסית, אבל לא ממש מרגשת.
_c.jpg "רון שובל, בעז שרעבי, האנגר (צילום: שרון רביבו)")
הרגע היפה במופע עד עכשיו נרשם בנאמבר התשיעי, קאבר ל"דרך" של מוש בן ארי. שוב שובל מוכיח כאן את האומץ המפורסם שלו ומכסה שיר שהוא ממש לא טבעי עבורו. זה ביצוע טוב, במיד-טמפו ואווירת ג'אנגל, עם כינור דומיננטי, ועיבוד שלוקח את השיר לאזור שמוכר למבצע. מיד אחר כך שובל נותן עוד שני להיטי חתונות - "זוג מלכותי" ו"עד החתונה זה יעבור", ובקהל נצפים רוקדים גם מאחור וגם מלפנים.
"פמלה" בשתי שפות; שרעבי מצמרר
אחרי כשעה שובל מזמין לבמה את "מורו ורבו" בעז שרעבי. מדובר בסגירת מעגל עם מי ש"גילה" אותו וחשף אותו בילדותו, אבל גם בבחירה במתבקש, במובן מאליו. יחד השניים ביצעו את "פמלה" הקלאסי, שובל בעברית ושרעבי באנגלית, אלא שהדואט לא היה מוצלח במיוחד.
_c.jpg "רון שובל האנגר (צילום: שרון רביבו)")
שובל ירד והשאיר את שרעבי לשני להיטים גדולים - "אם את עדיין אוהבת אותי" ו"לתת", בו כאמור נפל הסאונד. אפשר להגיד על בעז שרעבי הרבה דברים, אבל כשהוא פותח את הקול בפזמונים של שני השירים הללו הוא עדיין זמר מצמרר.
מרים את הקהל אבל לא שורף את ההאנגר
שובל חוזר בחולצה לבנה לחלק האחרון של המופע, שנפתח עם "לילה משגע" ומקים את הקהל בקצב ערבי. הוא ממשיך עם מחרוזת מקפיצה שכוללת את "מסובבת", "בייבי" ו"די מספיק". רצף הלהיטים מייצר מיני-חגיגה, שובל רץ מצד לצד, מנצח על הרוקדים, שואג למיקרופון, אבל למרות הדרייב קשה להשתחרר מהתחושה שחסר לו המשהו המיוחד הזה, הסנט לדולר, כדי ממש לשרוף את ההאנגר.
ב"תקשיבי", עוד להיט פופ ים תיכוני, הוא מציג את הנגנים, ואז יורד, כדי לחזור בהדרן ולשיר את "לפעמים", השיר שאיתו הכל התחיל. אחריו הוא מקנח סופית בעוד סיבוב של "זו את" ונפרד מהקהל אחרי שעה וחצי.
רון שובל הוא זמר טוב, שנתן במופע הזה את המקסימום שלו. הוא בחור נחמד ואישיות חביבה עם חוש הומור, אבל בשביל לעלות לליגת-העל של הכוכבים הים תיכוניים כדאי לו להצטרף לעונה השניה של "חי בלה לה לנד".
