זה מתחיל להיות מגוחך. ארבע מילים אלה מסכמות, כנראה, את התחושה הכללית שמעורר טקס הגראמי כיום, בשנתו ה-66, ב-2024. כן, אנשים יצפו, אתרי ועיתוני המוזיקה והבידור יסקרו - אבל אף אחד, כמעט, לא יישא עיניו אל טקס פרסי הגראמי כערובה לאיכות. כמעט אף אחד, ב-2024, לא אומר: "אה, וואו, האלבום הזה זכה בגראמי? עכשיו אני חייב להאזין".

ביקורת כלפי טקס פרסי הגראמי, וטקסי פרסים בכלל, אינה דבר חדש - אבל ההבדל הוא בעוצמה ובבמה שלה. אם בעבר הדברים נאמרו בקול חלוש, היום הם נאמרים בגאון מעל במת הטקס עצמה: בטקס האחרון, שנערך בתחילת השבוע הנוכחי, הראפר ג'יי-זי עלה לבמה כדי לקבל פרס - וניצל את ההזדמנות לנאום כדי לנזוף במנהלי טקס על כך שמעולם לא העניקו את פרס "אלבום השנה" לאשתו, ביונסה, שצפתה בו מהקהל. היו רבים שצפו בו בגיחוך: אמנם את הפרס הספציפי הזה ביונסה לא קיבלה, אבל יש לה, תחזיקו חזק, 32 פרסי גראמי - בקטגוריות אחרות.

מתבכיין או קטנוני ככל שיהיה, נאום התוכחה של ג'יי-זי מסמל שלב חדש ביחסים בין טקס הפרסים לבין תעשיית המוזיקה: הוא נתפס, כיום, כמוניומונט מגוחך ומעלה אבק של זמנים בהם השליטה הייתה כל כולה ביד של תעשיית המוזיקה, והמאזין היה צרכן פאסיבי לחלוטין.

כדי להסביר לעומק, בואו נחזור אחורה במנהרת הזמן: השנה היא 1999 ואתם רוצים לשמוע את האלבום השני של להקת דסטיני'ז צ'יילד. אתם יודעים שיש להקה כזו ויש לה אלבום חדש, כי קראתם עליהם בעיתון המוזיקה שדוד שלכם מאמריקה הביא ארצה כשהוא הגיע לארץ בסדר פסח. גם ראיתם את הקליפ ב-MTV. אתם הולכים לסניף "טאוור רקורדס" (זוכרים?) הקרוב לביתכם, מגלים שאין להם את האלבום החדש. למעשה המוכר מעולם לא שמע על דסטיני'ז צ'יילד, הוא נגעל מהעובדה שאתם לא מאזינים לקלאסיקה על זמנית כמו Close to the Edge של להקת "יס" מ-1972. אתם מקווים שתוכלו להיתקל בקליפ של להקת הבנות החביבה עליכם שוב ב-MTV בקרוב.

נוסטלגיה מצמררת, אה? בואו נחזור ל-2024. אתם רוצים, גם אחרי 25 שנה, לשמוע את האלבום השני של דסטיני'ז צ'יילד. אתם מחפשים ביוטיוב, או בספוטיפיי, Destiny's Child - The Writing's on the Wall. תוך רגע יש לכם את האלבום המלא, כולל רצועות הבונוס, קליפים, דוקו קצר על יצירת האלבום - הבעיה היחידה היא שאין לכם זמן להאזין לכל זה, אבל זה כבר סיפור אחר.

ההבדל הזה מספר את הסיפור של הגראמי'ז: כל המוזיקה האפשרית בעולם נמצא בכף ידינו, במרחק של שנייה וחצי מאיתנו, בחינם או בתשלום מ-מ-ש סמלי. אתה מחפש שם של שיר של בוב דילן ומוצא תוך רגע כל קאבר אפשרי שמישהו אי פעם הקליט לו באותו הזמן שלוקח לכם למצמץ. במציאות כזאת, בה אפשר לשמוע מה שרוצים, מי צריך את האוטוריטה-לשעבר שהיא טקס פרסי הגראמי?

למען ההגינות, ניצני המהפכה האנטי-גראמית התחילו עוד בימים החזקים של תעשיית המוזיקה, אי שם בשנות התשעים. כשלהקת פרל ג'אם זכתה בפרס ב-1996, הסולן אדי ודר עלה על הבמה ותהה בקול רם: "אני לא יודע מה זה אומר. אני חושב שזה לא אומר כלום". עוד לפניהם, ב-1991, שינייד או'קונור המנוחה סירבה להיות מועמדת לגראמי בגלל שהטקס היה "מסחרי מדי" לטעמה.

ואלו עוד האמנים הלבנים! טקס הגראמי מתקיים זה 66 שנים, ומתוך 66 הזדמנויות שונות, רק 11 אמנים שחורים זכו בפרס אלבום השנה של הגראמי. והרי ההאשמות: Channel Orange של פרנק אושן, אלבום שזכה למעמד כמעט מיתי והערצה מטורפת, הפסיד את פרס אלבום השנה לטובת Babel של מאמפורד & סאנס (נראה אתכם מזמזמים שיר אחד מתוכו, לא כולל I Will Wait. אני מפציר בכם). Lemonade של ביונסה, עוד אלבום שגרם להתעלפויות ברחבי העולם, הפסיד לטובת 25 של אדל (נו, האלבום הזה עם Hello ועם... אה... בדיוק). בקיצור: לא לחינם ב-2017 הפציע ההאשטג #GrammysSoWhite ברשתות החברתיות כדי למחות על האפליה של אמנים שחורים בטקס הפרסים האמריקאי.

בשנים האחרונות, אמנים שחורים הם אלו שמובילים את קול המחאה נגד פרסי הגראמי. חידה: מה השיר הכי מושמע בספוטיפיי? תשובה: Blinding Lights של דה וויקנד, עם 4 מיליארד האזנות. חידה נוספת: לכמה פרסי גראמי היה מועמד השיר הזה, והאלבום בו הוא מופיע, After Hours? תשובה נוספת: אפס. זירו. גורנישט. השיר שכולם אהבו מהחבר ההיפסטר חובב האייטיז שלכם עד הדודה שלכם שהייתה בת 30 באייטיז, לא קיבל ולו מועמדות גראמי אחת. בתגובה, הודיע דה וויקנד כי הוא מחרים את הטקס לעד.

דרייק היה הבא בתור: גם הוא הביע את זעמו נוכח ההתעלמות מדה וויקנד, ובעת טקס הגראמי השבוע כתב בסטורי שלו: "לכל האמנים המדהימים, תזכרו שהמופע הזה הוא לא העובדות, אלא רק דעות של קבוצת אנשים שהשמות שלהם נשמרים בסוד. כל הכבוד לכל מי שזכה, אבל המופע הזה לא אומר כלום בעולם שלנו".

צריך להסתייג רגע: זה לא שתוכנות כמו יוטיוב וספוטיפיי באמת משחררות אותנו מכבלי התעשייה. מכונת הקידום של אמנים בלייבלים גדולים עובדת שעות נוספות, גם ספוטיפיי ויוטיוב לוקחות חלק פעיל בקידום אמנים בולטים ובעלי ממון, וטרנדים הם טרנדים. אבל עדיין, בעידן בו המאזין הופך פסיבי פחות ופחות, ויכול לבחור בדיוק מה הוא רוצה לשמוע, אם זה דרייק, דה וויקנד, אלבום ג'אז אתיופי או אוסף בלאק מטאל מנורווגיה - למי אכפת מחבורה של אנשים בחליפות שאומרים שטיילור סוויפט טובה יותר מקנדריק לאמאר?