איומים באקדח: הראיון ההזוי של קיד רוק. בוב ריצ'י, שידוע בשם הבמה קיד רוק, היה כוכב ענק החל מסוף שנות התשעים דרך העשור הראשון של שנות האלפיים, עם להיטים ששילבו בין קאנטרי, מטאל והיפ הופ - אך בשנים האחרונות הוא ידוע בעיקר בגלל הדעות הפוליטיות שלו והתמיכה הקולנית מאוד בדונלד טראמפ, שהפך במרוצת השנים לחברו. לרגל סיבוב הופעות חדש הוא התראיין למגזין הרולינג סטון - והותיר את כתב המגזין, דייויד פייזנר, מבולבל, לאחר ראיון הזוי בו, בין היתר, נופף אקדח מול פניו ודרש שיישאר לישון באחוזת הענק שלו בנאשוויל לאחר שביקש לעזוב.
המופעים של קיד רוק הפכו בשנים האחרונות לסוג של עצרות תמיכה בטראמפ, כולל הקרנת מסר מהנשיא לשעבר על המסך, נאומים בין השירים על סגירת הגבולות של ארה"ב והכרזות על כך ש"ג'ו ביידן יכול לנשק את התחת האנגלו-סקסי שלי". כתב המגזין של הרולינג סטון ניסה להבין איפה עובר הקו הדק, אולי לא קיים, בין בוב ריצ'י ל"קיד רוק" - האם כל הפרסונה הנוכחית שלו היא רק כזו, פרסונה, בניסיון להתאים עצמו לקהל שלו - או שריצ'י הוא באמת תומך טראמפ נלהב.
הראיון מסתיים עם יותר שאלות מתשובות, ועם חברי עבר (והווה) של המוזיקאי שגם הם מבולבלים נוכח הגרסה החדשה של החבר שהם מכירים מאז שנות התשעים. "מספר אנשים שאני מראיין לכתבה הזאת", מספר פייזנר, "מרגישים שבתור איש עסקים חובב קאנטרי ושמרן, ריצ'י הפך עם השנים בדיוק לאדם אותו הוא תיעב בעבר: אבא שלו". אביו של קיד רוק היה סוכן מכוניות בדטרויט, שם חיה משפחתו, וכעס על בנו על כך שבחר בסגנון מוזיקה כמו ראפ, המזוהה עם שחורים. זה לא עזר שקיד רוק הביא לעולם ילד עם אישה שחורה. עם זאת, קיד רוק מודה: "אני הופך דומה לו יותר ויותר כל יום, הסטריאוטיפ הזה נכון".
עבור רבים, תמיכה בטראמפ מייצגת סוג מכוער של שמרנות אמריקאית: חוסר פתיחות מוחלט כלפי השונה, פחד שהפך ברבות השנים לשנאה כלפי בני מיעוטים אתניים או מגדריים - מה שעומד בסתירה לרושם שהותיר קיד רוק כשהפך למוזיקאי מצליח: בחור שהמצע הפוליטי שלו מסתכם ב"סקס סמים ורוק אנד רול".
בפסטיבל "וודסטוק 99'", כפי שמצוטט בכתבה, אמר קיד רוק לקהל משפט שסיכם את "אמונותיו הפוליטיות" (או היעדרן) באותן שנים: "אתם רוצים שאני אהפוך את זה לפוליטי? ובכן, זה הדבר הכי עמוק שקיד רוק חושב", העיד על עצמו מול קהל של עשרות אלפים, "מוניקה לוינסקי היא זונה, וביל קלינטון הוא גאד-דאמ סרסור!".
השיא של הראיון, כאמור, הגיע לקראת סופו: פייזנר ורוק ישבו באזור מבודד של השטח הענק ששייך לכוכב הקאנטרי\ראפ, מרחק כ-10 דקות נסיעה בין גבעות חשוכות מהאחוזה שלו בנאשוויל. "הודיתי לו על הפגישה ואמרתי לו שאני חייב לזוז, אני חייב לחזור לאטלנטה ויש לי 4 שעות נסיעה", שיחזר הכתב. "'לא אתה לא', הוא ענה לי. 'אתה יכול לישון פה'". הכתב הדגיש שוב שהוא חייב ללכת, וקיד רוק התעקש - "רק צפה איתי בסרטון הזה ביוטיוב ואז אני אסיע אותך מכאן" - כל זה בזמן שהוא לוגם כמויות גדולות של וויסקי ודיאט קולה.
אחרי שעה ביזארית כזאת, רוק התרצה והחזיר את הכתב לפתח ביתו, משם נסע. האם הראיון הזה מצייר אותו כמטורלל דרומי? אולי, אבל זה בדיוק מה שמביא לו תשומת לב - ובדיוק מה שהמעריצים שלו, רובם כיום תומכי טראמפ, האיש שהפך את המילה "שערורייה" לשמו האמצעי, רוצים לראות. קיד רוק יודע זאת היטב: בסוף הראיון, מספר הכתב פייזנר, הוא פנה אליו בלחישה ואמר: "אתה יכול לעשות לי טובה? תכתוב לי את הכתבה הכי איומה ונוראה בעולם. זה יעזור לי".