אני ממש לא מצפה מילדי ישראל הלומדים בבית ספר ע"ש יצחק רבין, ולא משנה באיזו עיר הוא ממוקם, שיידעו שלפני שהוא היה ראש ממשלה הוא היה הרמטכ"ל שכבש בשישה ימים בלבד את ירושלים, סיני ורמת הגולן, והפעיל מכת מנע שריסקה את חילות האוויר של מדינות האויב.
יודעים מה? אני גם לא מצפה מהילדים שגרים ברחוב על שם משה דיין, ושוב, לא משנה באיזו עיר, שיידעו שהוא זה שהיה האחראי למחדל הכבד של מלחמת יום הכיפורים והתנגד בשאננותו להתקפת המנע לפני המלחמה הטראומתית.
אז לא, כאמור אני ממש לא יורד לרזולוציות הללו, אבל אני כן מצפה מילדי ישראל שיכירו את הבייסיק, את המובן מאליו; שיידעו שבן גוריון זה לא רק שם של טרמינל אלא ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, וגולדה זה לא רק הגלידה שהם יושבים בה בכל יום שישי בערב - אלא האישה הראשונה שתפקדה כראש ממשלה בישראל.
הרי היום, עם עליית תרבות הסמרטפונים, האינסטגרם והטיק טוק, התפשטות הריקנות מגיעה בכל פעם לשיאים חדשים, והידע הבסיסי של בני הנוער, יחד החיבור לשורשים שלהם, התפיידו להם אי שם ברחבי הרשתות החברתיות בצורה, ותסלחו לי שאני אומר את זה - מבזה ומביכה במיוחד.
למה אני כותב את כל זה? בעיקר בגלל הביקורות הקשות והלא ממש מוצדקות שקיבלו אתמול נועה קירל ועומר אדם אחרי חידוש "התקווה". הכתיבה והביצוע החדשני עליו הם עמלו יחד עם הכוכבים הבינלאומיים Lunch Money Lewis ו-Scott Storch בשיר HOPE הם בעלי חשיבות עצומה לדעתי.
בואו בבקשה לא נשלה את עצמנו, ואם נהיה כנים, אז אפשר לספור על יד אחת את כמות הילדים שהתעמקה בשנים האחרונות במילות התקווה, ההמנון הלאומי של עם ישראל, כך שאם נוצרה בעולם נוסחה שמחברת את הדור הצעיר למילות ההמנון - אני חושב שזה מהלך מבורך, ומבחינתי מדובר בשאפו ענק לכל העוסקים במלאכה.
ולכל הטהרנים, המאובנים והמגה קומפורמיסטים שהשיר עורר בהם אתמול אנטגוניזם וגרם להם ללכת לשפוך קילוגרמים של רעל בכל רשת חברתית, חשוב שתדעו; נפתלי הרץ אימבר לא מתהפך בקברו, הוא פשוט גאה שדור ה-Z נחשף לשיר פרי עטו בצורה שתפורה היטב למידותיו של קהל המאה ה-21. זה הכל.