גי דרייפוס הוא שם מוכר לקהילת הקלאבינג הישראלית - אחד שהפיק מאות אירועים שאירחו דיג'ייז מישראל ומחו"ל כאחד, ניהל חברות תקליטים ואמנים מובילים במוזיקה האלקטרונית הישראלית והעולמית כמו רד אקסס והיה שותף באינספור מסיבות. כמו כולנו, גם הוא הביט באימה, עצב וייאוש בתיעודי הזוועה ממסיבת הטבע ברעים שהפכה למרחץ דמים. כשההלם הראשוני חלף, הופתע לגלות כמה קשה לשכנע אנשי מפתח בסצנת הקלאבינג העולמית - אנשים שעבד צמוד להם שנים - להתבטא בנושא, לשתף את תמונות הזוועה ולהראות לעוקביהם באינסטגרם את מעשי הברבריות הרצחניים של חמאס.
"אף פעם לא ציפיתי לתמיכה גדולה מדי, ובכל זאת זה בהחלט מאכזב", מודה דרייפוס בשיחה עם mako, תוך שהוא עסוק באריזה ושינוע של חבילות מזון לחזית. בימים האחרונים דיבר דרייפוס עם מגוון דיג'ייז מהסצנה העולמית וביקש שיפרסמו את התיעודים הקשים מזירת המסיבה שהפכה לסיוט, ולמרות שאנשים מביעים באופן פרטי את האמפטיה והסולידריות שלהם עם הנרצחים והפצועים - קשה להניע אותם לפעולה.
בימים האחרונים פורסמו פוסטים במגזיני מוזיקה בינלאומיים כמו Resident Advisor, Mixmag ובילבורד - אבל זה מעט מדי, ומאוחר מדי. לראות סטורי עם לינק לכתבה על הטבח הנורא ב"נובה", תקוע בין סטוריז על "אוסף חדש של מוזיקה אלקטרונית משנות השישים" לבין מכירה פומבית של צ'יוד דיג'יינג - זו נחמה פורתא.
"מרגיש לי, בתור מי שעובד עם הרבה אנשים בחו"ל, שחשוב לי להביע את העמדה הזאת, את מה שאני מאמין בו, כדי שבאמת כמה שיותר אנשים ידעו מה קורה. ההסברה המדינית לא קיימת בכלל, וזה אומר שכל ההסברה על מה שקורה מוטלת עלינו, האזרחים", הוא מסביר. בדף האישי שלו ושל אמנים בחברת התקליטים שלו מתפרסמים ללא הרף התיעודים הקשים מזירת הרצח - אבל המאבק האמיתי צריך להתחולל בזירה הבינלאומית, ולגייס את אותם מוזיקאים ומפיקים - זו משימה לא קלה.
לצד השתיקה (היחסית) של דיג'ייז בעלי שם עולמי, בולטים שמות אחרים של תקליטנים שמדבררים היטב את הצד הפלסטיני: דיג'יי סאמא עבד אל-האדי, אחת התקליטניות הבולטות בעולם הערבי, משכה תשומת לב רבה ממגזינים בתחום המוזיקה האלקטרונית כאשר נעצרה לאחר שתיקלטה במסגד בנבי מוסא. בימים אלו היא מנצלת את חשבון האינסטגרם שלה כדי להפיץ מסרים פרו-פלסטיניים, ונוכח הבמה הגדולה שהיא מקבלת, השתיקה של תקליטנים אחרים כשזה מגיע לסבל הישראלי - בוטה במיוחד.
"הרבה אנשים כותבים לי ומזדהים איתנו וכותבים לי באופן אישי ואנחנו מנסים לדרבן אותם גם לפרסם ולשתף, אבל אני לא יכול להכריח אף אחד", הוא אומר בצער. "זה מאכזב כי זה לא אירוע פוליטי - זה רצח בדם קר, מתקפת טרור, ואם זה היה קורה במדינה אחרת, אפילו ב'מדינת אויב' שלנו - היינו מגנים מעשים כאלה ומביעים תמיכה וסולידריות. זה הזמן להביע סולידריות מכל הקצוות", אמר. כשנשאל מדוע לדעתו נרתעים המוזיקאים מלהביע תמיכה בישראל, ניסה להסביר: "יש מלא צביעות בעולם הזה של המוזיקה. עולם המוזיקה והאמנות הוא לרוב שמאלני בדעותיו וזה מאוד נכון וטוב, אבל הרבה פעמים זה סוג פופוליסטי של שמאלנות. הם לא באמת יודעים", הוא מסביר. "הם מפחדים להביע תמיכה בישראל כי זה לא 'קול', וזה ממש קול להביע תמיכה בפלסטינים ולגנות את ישראל בדברים שנעשים בעזה - שזה הכרחי גם, אני לא פוסל את זה - אבל אם אתה תומך בפלסטינים שנפגעים בפעולות כאלה, אתה צריך לגנות פעולות בצד השני".
"ראיתי הרבה דיג'ייז ישראלים שמאלנים שמביעים את אותן הדעות שלי - שאי אפשר לתמןך רק בצד אחד", מבהיר דריפיוס. "גם אנחנו מבקרים את המדיניות של הממשלה שלנו כנגד הפלסטינים, אנחנו באותה מידה צריכים לגנות את החמאס", הדגיש. "דיג'ייז ישראלים שמוכרים במסיבות הגייז, בברלין, בברגהיין, ובמועדונים ישראליים כמו הפיי, שהם סופר שמאלנים, וגם הם כתבו - אם אתם לא מביעים הזדהות עם הישראלים עכשיו, אתם פשוט צבועים וגזענים".
בעת כתיבת שורות אלו ניתן לראות התעוררות מסוימת: דיג'יי אלוק, אחד התקליטנים הפופולריים בעולם, שיתף כי אביו, שגם הוא דיג'יי, נכח במסיבת הדמים ברעים. "זו התקפה פחדנית על חפים מפשע", כתב, וציין שאביו נמצא במקום בטוח בישראל ומחכה לשוב לברזיל.
בימים האחרונים השקיע דרייפוס מיטב מאמציו באיסוף תרומות ובהפצת המידע על הזוועות שהתרחשו במסיבה ברעים, אך בהמשך יתחיל לפנות לדיג'ייז באופן אישי ולהפציר בהם, שוב, לשתף את המידע על האסון המתחולל כאן. "עוד לא נכנסתי לזירת העימותים האישיים", הוא מסביר. "כרגע אנחנו עושים מה שצריך כדי לעזור במידי ולדבר עם כל מי שכתב לי והביע תמיכה". הטרגדיה הנוראה הזאת, הוא אומר, כואבת במיוחד בגלל האוניברסליות של המוזיקה - הכוח הטהור הזה שמחבר בין אנשים. "מוזיקה היא שפה גלובלית לחיבור, שחוצה הכל - שפות, מגדרים, דעות. זו הסיבה, בעיני, שצריך להתייחס אליה כקודש. זה עושה הרבה יותר משיחות שלום ודברים אחרים - לחגוג ביחד ולבלות ביחד. זה אסקפיזם טהור שפשוט הפך לסיוט הכי גדול שאפשר לחלום עליו", סיכם. "אין הרבה מה להגיד חוץ מזה. זה מורכב מדי, וכואב מדי".