אבל בעולם הרוק: מארי וייס, סולנית להקת ה-Shangri-Las, הלכה לעולמה בגיל 75. דבר מותה התפרסם אתמול (שבת) על ידי חברת התקליטים Norton Records, שם הוציאה וייס את אלבום הסולו שלה בשנת 2007. להקת השנגרי-להז הייתה להקת בנות שהוציאה מספר להיטים בולטים במחצית הראשונה של שנות השישים. הלהקה הורכבה משני זוגות אחיות: בטי ומארי וייס, ומארג' ומארי גאסר. האחיות גאסר היו תאומות זהות.
עם היוודע דבר פטירתה של וייס, שסיבת מותה לא התפרסמה, מוזיקאים רבים הספידו את הזמרת האהובה שהייתה הפנים הבולטות של להקת השנגרי-להז. "הלהקה שלה עודדה נשים צעירות לחלום חלומות גדולים בתקופה שבה החברה הגבילה נשים להיות מזכירות", כתב לזכרה סטיבן ואן זאנדט, הגיטריסט הוותיק של ברוס ספרינגסטין שידוע גם מתפקידו בתור סילביו בסדרה "הסופרנוס". גם זמרת הפופ סקיי פררה כתבה לזכרה בפוסט שהעלתה: "היא ההשראה שלי לנצח".
וייס, כמו שאר חברותיה ללהקה, נולדה למשפחה יהודית בקווינס, ניו יורק. הן התחילו לשיר יחד בלהקה כשהיו בנות 15 בלבד, והשיר הראשון שהקליטו, Remember (Walkin' in the Sand) זכה להצלחה גדולה. בשנים האחרונות הוא זכה להצלחה מחודשת, כמעט 60 שנה אחרי יציאתו, כשהפך לסאונד ויראלי בטיקטוק, ובאופן ספציפי השורה בה שרה וייס: Oh no, oh no, oh no no no no no.
@hunterdesigncompany #shiba #shibainu #angery #angryshiba #myhotdog ♬ Oh No - Kreepa
בעוד שלרוב להקות הבנות האמריקאיות באותה תקופה הייתה תדמית רכה ועדינה, לשנגרי-להז הייתה תדמית של נערות קשוחות מהשכונה בניו יורק. שמועות רצו לפיהן וייס נשאה איתה אקדח וה-FBI עקב אחריה. היא הסבירה כי מישהו ניסה לפרוץ לביתה ולכן רכשה אקדח, אבל גם אם הסיפורים האלה היו מעשיות - הן תרמו לתדמית הקשוחה של להקת הבנות, ולפי וייס עזרו לה להימנע מהטרדות ונסיונות חיזור ממוזיקאים בעת סיבובי הופעות. התדמית הקשוחה שלהן השפיעה, כעשור לאחר מכן, גם על מגוון להקות פאנק שאימצו את האטיטיוד המרדני שלהן.
לאורך שנות ההצלחה הקצרות אך מרשימות שלהן, הן הספיקו להופיע לצד הביטלס, הרולינג סטונס, ואגדת המוזיקה השחורה ג'יימס בראון, שהופתע לגלות שהן לבנות כשפגש אותן. הלהיט הכי ידוע שלהן, Leader of the Pack, מספר סיפור טרגי על נערה שיוצאת עם אופנוען קשוח בניגוד לרצון הוריה, וביום גשום אחד נפרד ממנה, עולה על האופנוע, מתרסק ומת.
במחצית השנייה של הסיקסטיז, עם המהפכה ההיפית, "להקות הבנות" ששלטו ביד ברמה במצעדי הפופ נדחקו הצידה, וכך גם השנגרי להז. עם זאת, הן השאירו אחריהן מורשת מוזיקלית שהשפיעה על זמרות וזמרים רבים, גם אם הן לא השם הכי זכור שיש לשנות השישים להציע. איימי ויינהאוס המנוחה שרה את שיריהן ואף הגדירה את שירן I Can Never Go Home Anymore בתור "השיר הכי עצוב שאי פעם נכתב". מבין 4 חברות הלהקה, שתי התאומות גאסר כבר הלכו לעולמן, וכעת בטי וייס היא היחידה שעוד נותרה בחיים, עם מותה של אחותה, מארי וייס. יהי זכרה ברוך.