צפיתי בטריילר של הסרט החדש של להקת מטאליקה ולא ידעתי למה לצפות מהסרט עצמו. האם זו הולכת להיות אופרת-רוק נוסח "טומי" או "החומה"? אולי סרט רוק-קאלט חדש, בסגנון של ג'ק בלאק, עם פן רציני יותר? האם הם הולכים לשחרר סוף סוף שירים חדשים? מה הוא הפרויקט שהם מיח"צנים באינטרנט כבר כל כך הרבה זמן? והאם הם יעמדו בהבטחה ש"מסך התלת-מימד (3D) לעולם לא נראה כבד יותר"?
התשובה לכל השאלות האלו היא במילה אחת: לא! לפני שאני מתחיל "לברך" את הסרט של מטאליקה חשוב לי להבהיר - גדלתי על הלהקה הזאת, פאק, הייתי מכור אליהם, פותח וסוגר כל יום איתם, אפילו הובלתי את חרם הצרכנים להופעה בארץ לפני שלוש שנים וחצי.
הטריילר לסרט של מטאליקה
אז אם בזמנו נאבקתי כדי לחסוך לכם חצי ממחיר הכרטיס, הפעם אני חוסך לכם את כולו. "Through the Never" הוא סרט מביך, שישעמם גם את המעריץ הגדול ביותר של מטאליקה. אתם בטח שואלים את עצמכם, מה קורה שם ולמה הוא כזה גרוע.
נתחיל בבסיס של כל סרט: אין לו עלילה. הטריילר מציג ורומז שמדובר בסרט עלילתי עם שירי מטאליקה ברקע, אבל זה לא מה שקורה שם. בפועל רואים על המסך הופעה ארוכה ומשעממת עם אותם השירים שהלהקה טוחנת מעל ל- 30 שנה, מלווים בקו עלילה מחבר שאורכו הכולל פחות מעשר דקות. נכון שבעשר דקות אפשר לספר המון, חבל שכאן זה לא קורה. על פי התסריט הרופף עוזר ההפקה של מטאליקה, בחור בלונדיני צעיר (שנראה כמו מקולי קאלקין מ"שכחו אותי בבית", עשרים שנה אחרי) חייב באמצע ההופעה ללכת להביא פריט לא מזוהה מהצד השני של העיר.
בינתיים מתחילה מהומה ברחובות, מתפרעים לא ברורים, ספק מעריצי מטאל הזויים, ספק זומבים, ספק אוהדי כדורגל, לבין המשטרה. הוא נאבק בפרש מוזר על סוס שחבוש במסכת אב"כ של פיקוד העורף, משתתף במכות המוניות, שורף את עצמו ובמפתיע נשאר בחיים, ולבסוף לא מספיק להגיע להופעה עם השטות שהיה צריך להביא.
נכון, על הנייר זה נשמע כמו רעיון די מגניב, כמו שחלקכם בטח חושבים. לו זה היה סיפור של קליפ, ניחא, אבל כל העלילה הזו היא משנית לעלילה המרכזית: האדרת האגו של חבורת גברים שמנמנים ומקריחים בגילאי ה-50 פלוס, שבטוחים שגם אחרי 30 שנה הם עדיין להקת המטאל מס' 1 בעולם.
נראה כאילו הרעיון שמאחורי הסרט הוא מה שמניע את מטאליקה ב-18 השנה האחרונות, מאז שכבשה את העולם עם "האלבום השחור", והרעיון הוא איך לעשות עוד ועוד כסף. כי כשרון לכתוב חומר חדש אין להם כבר, יכולת לעמוד בקצב של אמנים היום מבחינת יכולות הנגינה כבר אין להם - בעיקר לארס אולריך, שהוא כיום, לצערי, אולי המתופף הגרוע ביותר במטאל, לצאת לעוד טור הופעות עולמי בו יופיעו מול קהל המעריצים השבע זה מאוד מעייף, ובעיקר מרחיק אותם מאחוזות הפאר שלהם. אז הם מחליטים לעשות "מתיחת מותג", ולמכור לכם שוב את אותו המופע שהם טוחנים כבר יותר מעשור, והפעם למכור לכם את זה כסרט תלת-מימד עם עלילה קלושה, ולא כעוד הופעה חיה בדי.וי.די.
בגדול, זה פשוט לא עובד. החוויה של להיות בהופעה היא האדרנלין והאנרגיות, וכל האפקטים האלה של לייזרים, פירוטכניקת להביורי אש, או וידיאו מיוחד של רקעים שכמו יוצאים מהבמה - הם גימיקים מגניבים לאללה, אבל כשאתה צופה בהם בחי. בצפייה על המסך זה פשוט לא מרגש, לא מעניין, ובמיוחד כשהצילום מלווה בקרחות המזיעות של סבא לארס אולריך ודוד ג'יימס הטפילד.
נראה שהבעיה מתחילה בקונספט. ההצלחה של רוק כבד ומטאל מושתתת על תחושת הביחד שהאמנים יוצרים עם הקהל. כוכבי מטאל לא אמורים להיות סלבריטאים ופופ-סטארים שרודפים אחרי תהילה ופרסום, אלא ליצור דרייב של יצירת מוזיקה בגובה העיניים, עם ליריקה שיוצאת מהלב, והם מאמינים בה בנשמה שלהם. היום, בעידן המסכים ואפקטים הסרט הזה של מטאליקה רק מרחיק עוד יותר את הפער שבין המעריץ ללהקה.
אתם רוצים לראות הופעה? צאו מהבית. יש הופעות רוק, מטאל ופאנק ישראליות פיגוזיות כל שבוע, של להקות מקומיות וייבוא מוצלח מחו"ל. עדיף להינות עם בירה ביד ולא פופקורן. אגב, התלת-מימד בבארבי, ברידינג, באוזן בר ובמועדונים הנוספים יהיה אפילו יותר אמיתי.