להקת "הפוסי של לוסי" חוזרת להופעה לאחר יותר משש שנים ותעלה הערב (חמישי) על במת מועדון בארבי בתל אביב, בהופעה שתציין עשור לצאת האלבום "צב 8" (להורדה חינם) ולרצח סולן הלהקה עומרי גולדין ז"ל בפיגוע של מחבל מתאבד בקו 361 בצומת הר מירון. לרגל האירוע מדברים חברי הלהקה על מחאה, פאנק בגיל 30 פלוס, תעשיית המוזיקה וכמובן על הצלקות שמסרבות להחלים.
"משך שנים רצינו לחזור לבמה אבל היו קשיים מאוד רציניים. היינו כולנו מפוזרים ובמקומות אחרים לגמרי", הם מספרים. "שייש התחתן ,עמית גר בצרפת עכשיו עם שני ילדים, גור בנה מועדון בעכו ובקצב שראינו אותו זה כאילו שעכו רחוקה יותר מצרפת. מיידן המשיך עם להקת 'הורקור' וכיוון מוזיקלי אחר לגמרי".
אין שום מקום שמצאנו בחיים שנותן לנו לפרוק את האגרסיות
-ומתי התחברתם?
"במהלך הקיץ הקודם נפגשנו כולם באזכרה של עומרי ונוצר דיבור והתלהבות שלא היה אפשר לעצור. מצד שני זו התמודדות שקשה להתחיל אותה. יחד עם זאת, אנחנו אנחנו עומדים מאחורי אותם השירים והמילים גם עשור אחרי. החזרה לבמה מבחינתנו היא שאין שום מקום שמצאנו בחיים שנותן לנו לפרוק את האגרסיות הספציפיות האלה ובצורה כל כך טובה. ואוי ואבוי אם לא היה לנו אותו".
-איך היתה החזרה לעבוד בהרכב המקורי אחרי כל כך הרבה זמן?
זה היה מאוד מרגש. התחלנו לעבוד לפני למעלה מחצי שנה על ההופעה הזאת, ואחרי אחת החזרות נתקע לי איזה ריף בראש. התחלנו לדבר על מה הריף עושה לנו. פתאום במרחק הזה כגברים בני 30 פלוס הצלחנו להתחבר להמון זיכרונות ילדות של תקופה מאוד שמחה וטובה שלנו יחד. הפער הענק בין הטוב שהיה לנו יחד לצער של המקרה שהגדיר את האופי של כל אחד מאיתנו מחדש יצר שיר חדש שנקרא 'השעון', שמדבר בעצם על הפער מאיפה שהיינו לפני עשור למי שאנחנו היום, ואיך לא הצלחנו לבודד אותו עד אותו הרגע. היה מאוד קשה להתנתק מהרגשות של הטראומות, מהאובדן, ולהתחבר למקום הטבעי של החברות והחוויות שעברנו באותו בחיים ולא על רק הטרואמה של המוות".
-הזכרתם את האובדן. אני רוצה לקחת אותכם אחורה ליום הנורא, יומיים אחרי ההופעה שציינה את הוצאת האלבום שלכם. סולן הלהקה, עומרי גולדין, נרצח בפיגוע של מחבל מתאבד.
גופן: "כבר בבוקר אותו היום, לפני ששמעתי שהיה פיגוע, ידעתי שמשהו לא בסדר, הרגשה רעה. קיבלתי טלפון מעמית: 'היה פיגוע בצפון ואני דואג לגולדין'. הדבר היחידי שידענו זה שהיה פיגוע בצפון. אבל ההרגשה היתה שגולדין כבר לא איתנו. שנים אחרי זה בשיחות עם החברה כולם קיבלו את ההרגשה הזאת. עד היום אני לא ידוע איך זה קרה".
שמידע: "אני יודע שזה נשמע אדיוטי, באותו היום אני התחלתי להאמין באלוהים. קראו לי כל כך הרבה דברים בזמן שעות מצומצם שהרגשתי - אין מצב, דברים לא קוראים ככה, אין דרך אחרת להסביר את זה. מצד שני בעקבות הפיגוע גם הפסקתי להאמין בדברים ואנשים. בתקופת השבעה יצא לנו לפגוש כל מיני 'סרחוני צמרת' (פוליטיקאים). כשהגיע חבר כנסת ערבי אבא של גולדין ניגש להכיר לי אותו, ואמרתי לו 'אני מתנצל, אני גזען, אני לא לוחץ יד לפולטיקאים'".
"כל האנשים שאני אוהב בחיים שלי מתנפצים לחתיכות"
שייש: "זה היום הנוראי בחיי. היום שראיתי אסופה של כל האנשים שאני אוהב בחיים שלי מתנפצים לחתיכות מעל הקבר אחד אחרי השני, ממוטטים. התמונה של המבט של ההורים של כולם מסתכלים עלינו בעיניים שונות מאותו הרגע שהמציאות שאנו חיים בה, שזה יכול להיות הילד שלהם בכל יום אחר".
-מה הציפיות שלכם מההופעה?
"היעד של ההופעה הוא לא לשמש כמקפצה לקאמבק היסטרי. ההופעה קיימת כי היה חור מסוים שהרגשנו שחייב להתמלא מחדש. מבחינתנו יום אחרי ההופעה הוא יום חדש. וגם אם היא תהיה חרבנה (ועם כמה שאנחנו עובדים עליה אין מצב שזה יקרה) הדרך היתה שווה. הדרך היא הדבר המרגש באמת. למי שמנגן בלהקה הזאת יש סף אמת גבוה שאני לא יכול להסביר, מעט אנשים יכולים לדבר על ההתמודדות ועל מה זה אומר לנגן בפוסי. זה הכי קשה ומחייב בעולם ובגלל זה קשה לנו לראות קדימה. להמשיך ליצור בתור הפוסי זאת שאלה ערכית קשה שאין לנו תשובה עליה, כי מרגיש לנו שהיצירה והזכרון של גולדין קשורים זה בזה. הוא יהיה תמיד וככל שהלהקה תתקדם ככה יהיו שירים נוספים ואז בעצם הזכרון וההשפעה של גולדין תלך ותתמעט. לכן הסוף לא ידוע, שמידע וגופן בקטע של לנסות את המזל בחו"ל. מהבקו"מ באנו ישר לפלורנטין. לא עשינו טיול של אחרי צבא".
-האלבום "צב 8" עדיין רלוונטי?
"ברור, כי עשור אחרי צאת האלבום המצב החברתי רק החמיר. כשכתבנו חלק מהשירים חשבנו שבמרוצת השנים הם ישמעו ילדותיים. קרה ההפך ויוצא שהיום הם מתעצמים והופכים להיות ברורים ונכונים. יותר מזה, נראה שהיינו נאיבים לעומת מה שאנחנו היום. כתבנו אז 'הרוח הפאודלית ,של מי המדינה? של אנשי הכסף או אנשי הנשמה?' והיום אחרי כל השנים ברור שזה נכון. במבט לאחור השירים שלנו היום אפילו עדינים בהתנסחות אבל זה לא יחזור על עצמו".
-לאן נעלמו להקות המחאה?
"יש מצד אחד להקות שפותחות את הפה שלהן ולא עושות חשבון לאף אחד, אבל הן מקבלות מהתקשורת מסר ברור שאתם לא תהיו אצלנו. היופי שהן ממשיכות ליצור באנדרגראונד ולא ינסו לעניין כוחות גדולים יותר. מהצד השני ,שהוא הרוב, יש אמנים שכל העלייה של כוכב נולד ושל המיתוג העצמי השתרשה בהם. הם לא יגידו שום דבר חצוף, לא יעצבנו אף אחד, ידברו ויראו ויתלבשו נכון, ויאבדו כל אמיתיות ותוכן. אז כל הכבוד, הרמת אחלה 'מוצר' אבל בסופו של יום יש לזה טעם של מנה חמה".
"השם השני היה החתול שפיך"
-למה זה קורה?
"כבר לא נותנים ללהקות ואמנים להתפתח בארץ. הלהקות הכי גדולות מתחלפות אחת לעשור או שתיים. לא נותנים צ'אנס לשום דבר אמיתי ויש מספיק כישרונות כדי שתהיה פריצה כל שנה. יש את ערוץ 24 זצ"ל והכל פה עדיין מונופול ולא נותנים צ'אנסים, לא מזהים מגמות חדשות. אין פה כלום. NMC והד ארצי התאחדו, זהו, יש גוף אחד לפנות אליו חוץ מזה - הכל מת. נקודות האור בעולם המיינסטרים והתעשייה האפורה הזו היא הרשת החברתית ויוטיוב. כבר אין את המחסומים שמציבים על כל להקה לפני שהיא משחררת את הסינגל ואמני אנדרגראונד מצליחים לחשוף את האמת שלהם בלי מגבלות".
-מוזיקה זו עדיין הדרך להביע מחאה?
שמידע: "זו הדרך שלנו להקים מאהל ברוטשילד וזאת עדיין בחירה שפויה יותר מלהצית את הכנסת. לפני עשור כתבת שאלה אותנו למה השם 'הפוסי של לוסי'. ענינו בצחוק שזה או היה השם הזה או 'החתול שפיך'.. לא שינה כל השעה וחצי אחרי זה שדיברנו על פוליטיקה ועל האני מאמין שלנו. הכותרת היתה: 'השם השני היה החתול שפיך'. אהבו לעשות מהשם שלנו קרקס".