לא כולם חייבים לכתוב
פנתה אלי זמרת צעירה בבקשה שאשמע את שירייה ואעזור לה להחליט מי מהם ראוי להקלטה. ראוי שאספר שמדובר בזמרת בעל קול נהדר עם יכולות שירה והגשה מופלאות וחד פעמיות, אבל לרוע מזלנו היא כותבת שירים מחורבנים. אמרתי מה שאמרתי, עזרתי ככל שיכולתי וחשבתי בלבי "האם באמת כולם חייבים לכתוב?".
ואז שאלתי את עצמי מה מונע מאותה זמרת נפלאה לקבוע פגישה עם יצחק קלפטר או מיקי גבריאלוב ולבקש לחן. ולאותו לחן לחפש תמלילן שיכתוב מילים על פי סיפורה האישי. מדוע אז זה הצליח לחוה אלברשטין ולאריק איינשטיין וכיום כולם חייבים לכתוב לבד? חשוב לי לומר שאני לא מתכון חלילה לאלו שכשרונם רב, לחנים בבטנם ושורות של שיר מרבד לרגליהם. אלו רק לאלו שמרגישים צורך לכתוב כי נדמה להם שלהיות 'רק' זמר מבצע זו פחיתות כבוד.
זמרי רחוב בשירי מדרכה
בעקבות הטור הקודם פנו אלי כמה חבר'ה ושאלו "אז איך לעזאזל ניתן להגיע לקהל? הרי הוצאת השירים הפכה להיות עסק יקר שמרוויחים ממנו בעיקר היחצנים והאולפנים, הופעות קשה לארגן כי בעלי המועדונים
נוגסים בחלק מרווחי האמנים, שהשקיעו על חדרי חזרות, מוניות להובלת הציוד, לעיתים תשלום לנגנים, מסרונים להפצת ההופעה ועוד.
והם צודקים : ישראל 2011 באופן כללי אינה מקום שמעודד תרבות ובטח לא תרבות רוק'נרול. אין בימת הופעות עירונית, אין חדרי חזרות מסובסדים ובטח לא אולפני הקלטות ציבוריים ליוצרים צעירים כמו בערים גדולות באירופה. אבל יש לנו רחובות וכיכרות ובהם אפשר לעמוד עם גיטרה ולשיר ואולי אפילו לעשות כסף טוב.
שלושתנו ביחד וכל אחד לחוד
שאלה שנשאלתי דרך הפייסבוק: "אני זמר צעיר המתלבט האם לשתף פעולה עם עוד שני חברים ולהקים שלישייה או להקה או לצאת לדרך עצמאית?".
בעיניי שיתוף פעולה יכול להיות נפלא ויחודי. הרבה זמרים צעירים מתקשים להביא יותר משיר אחד או שניים שיהיו מוצלחים ודווקא יצירה משותפת יכולה להיות מדליקה גם מבחינה ווקאלית וגם מבחינה ויזואלית. דמיינו לרגע הרכב של שלושה או ארבעה חתיכים עם גיטרות אקוסטיות ששרים. שלא לדבר על העלויות שנעשות יותר קלות והגיוניות ברגע שהן מחולקות לכמה חבר'ה. ולא נשכח לרגע את כמות הלייקים המשולשת שתקבלו. לכו על זה!
ברזוליק בפייסבוק – דף אמן