הייתי רק בן שבע וחצי כשנלקחתי להופעת הרוק הראשונה בחיי באחד מאולמות הקולנוע במרכז הכרמל. זו הייתה הופעה של להקת כוורת בתוכניתה "צפוף באוזן". על הבמה נתנו החבר'ה הופעה אנרגטית מלווה בקפיצות מתואמות אך אני לא יכולתי שלא לשים לב לגיטריסט המופנם שנראה קצת בצד, אך החזיק את כל הסולואים כמו פנתר. זה היה יצחק קלפטר - גיבור הגיטרה האמיתי של הרוק הישראלי.
מאז הוא ליווה את התבגרותי המוזיקלית החל מ"צליל מכוון" דרך אלבום הסולו המדהים שלו ב-1981, עם השירים "אני ואת אז" , "נפגשנו", "האהבה שלי היא לא אהבה שלו" וכמובן יצירת המופת "אף אחד כבר לא מתגעגע", ועד השירים הנצחיים שהלחין לאריק איינשטיין ,יעל לוי, גלי עטרי, רבקה זוהר, אריק סיני, דויד ברוזה ולכל מי שהיה לו מספיק שכל לקחת ממנו לחן. ובאמת מדובר במלחין ענק שאולי קצת גדול על מידותיה של ארצנו הקטנה.
מאריק קלפטון או פול מקרטני לא היו מעזים להתעלם
השבוע קראתי שיצחק קלפטר השתחרר מבית החולים לאחר אשפוז ממושך והוא חש בטוב. בריאיון המרגש עימו הוא מתלונן שאוהבים אותו אך לא את המוזיקה שלו. אולי זו נשמעת טרוניה משונה מפי יוצר שלחניו מזדמזמים בפי כל כבר שלושים שנה אבל יצחק כנראה מרגיש שיצירתו העכשווית נותרה זנוחה מעט ולא זכתה להד תקשורתי.
רק כדי לרענן את זכרונכם מעט - בדיוק לפני שלוש שנים הוציא קלפטר אלבום מקורי ונפלא בשם "קצת דיפלומט" שלא ממש זכה להשמעות או להתייחסות נאותה מצד תחנות הרדיו המובילות במדינה. האם מישהו יכול לדמיין מצב שאריק קלפטון או פול מקרטני יוציאו אלבום שיזכה להתעלמות? לא נראה לי. וכדי שתבינו מהו שיר מעולה שמתעלה ומרגש גם בביצוע אקוסטי ומחוספס ,הנה קלפטר שר את השיר " אליך" מתוך אלבומו האחרון.
אבל קלפטר הוא כמובן רק דוגמא אחת מיני רבות של אמנים ותיקים שעדיין יוצרים או מבצעים שירים מעולים ועדיין יש להם מה לומר לתרבות הישראלית. חלקם אפילו ממלאים אולמות בקהל שלא פנה להם עורף, אך בבואם במגע עם תחנות הרדיו הקובעות הם מקבלים כתף קרה שלא לומר דלי מים על ראשם.
אמן ותיק אמר לי לא מזמן: "זה נראה כאילו מישהו למעלה החליט לחסל את הרוק העברי הישן ונציגיו, לא לתת ליצירתם הבשלה פתחון פה ולהסתפק בקלאסיקות מהעבר". אחת מהמלחינות האגדתיות של הפופ והזמר הארץ ישראלי סיפרה לי שכיום אין איש דורש ממנה לחנים וזה לא בגלל שיבש מעיינה, אבל כולם יודעים שרוב הסיכויים שהרדיו יתעלם ולא יעזור גם מסע יח"צ מוקפד. האם כוחנו כבר אינו בתרבותנו?
ובאמת לעיתים קרובות מידי נראה שמרוב שהפכנו לצינים אין לנו יחס למורשת העבר ולתרבות שנוצרה כאן בארץ וליוצרים הבוגרים. אנחנו טובים רק ב"ערבי בדיעבד " ההפסד כנראה כולו שלנו.
ברזוליק – דף הפייסבוק