יותר ממיליארד וחצי צפיות צבר עד עכשיו (תוך פחות משנה) הלהיט הבלתי נתפס של דדי יאנקי Con Calma. עם הצלחה, אתם יודעים איך זה, בדרך כלל עדיף שלא להתווכח, בטח עם מספרים כאלה והתהודה יוצאת הדופן לה זכה השיר (מהרמיקס עם קייטי פרי ועד השתלטות על מועדוני הלילה של אבו דאבי).
אבל השיר הזה, שיצא כאמור בתחילת 2019, היה אז (וזה מורגש היום יותר מתמיד) תחילתה של תופעה מדאיגה ומדכאת במיוחד בז'אנר הלטיני.
בדיוק כמו הטור הזה שיחגוג בקרוב 4 שנים פוריות, גם הז'אנר הלטיני יחגוג בקרוב חצי עשור של השתלטות על המיינסטרים. המוזיקה הלטינית (על כל סוגיה ושביליה) תמיד הייתה כאן, אבל את ההיסטריה האמיתית סביבה והאימפקט שלה על הפופ העולמי כולנו הרגשנו בעיקר בחמש השנים האחרונות.
זה קרה פחות או יותר ביום בו אנריקה איגלסיאס הוציא את Bailando יחד עם הצמד הקובני Gente De Zona, והראה שלמרות שרוב העולם לא מבין מילה ממה שהוא שר - מספיק כנראה קצב טוב, אנרגיה מרימה ורשתות חברתיות כדי להשתלט על סדר היום.
אחריו הגיע דספסיטו וג'יי באלווין, מאלומה וניקי ג'אם, וגם שאקירה וג'יי לו שנזכרו שהן לטיניות וחזרו לשיר בשפת אמם מה שהיה נראה לרגע כמו טרנד חולף שהיה אמור להחזיק שנתיים-שלוש, הפך למפלצת משוגעת שהשתלטה כאמור על הפופ העולמי, אחריו על הטראפ, ומשם הדרך לכך שמדונה הייתה זקוקה למאלומה כדי לנסות ולהחיות קריירה רדומה הייתה קצרה במיוחד. העולם רצה לרקוד בלטינית, לשמוע לטינית, העולם רצה פתאום להיות לטיני.
ואז הגיע השיר הזה של דדי יאנקי עם החידוש/סימפול מתוך להיט הענק של הראפר הקנדי SNOW, והקפיץ שוב את העולם כמו טורטייה שהחליפה צד. תוך שבועות ספורים יאנקי התחיל לספור צפיות במיליונים, דספסיטו נראה פתאום כמו זיכרון חיוור, וכל שאר אמני הז'אנר, שלנצח יסתכלו על יאנקי בתור החלוץ והאב, הבינו שזה הקטע עכשיו – פחות להתאמץ ויותר לסמפל. ללחוץ על כפתורי הנוסטלגיה ולאמץ להיטים ששרפו את העולם בניינטיז. זה קל, זה מהיר, זה לא דורש השראה מיוחדת, וזה בעיקר מגלגל ערימות של כסף.
חצי שנה אחרי שהלהיט ההוא של יאנקי צבר עוד ועוד צפיות ושטרות, מצאנו את אותו זמר מצטרף להפקה נוספת, הפעם של הטראפר הפורטוריקני ANUEL בעוד חידוש/סימפול/טעימה מלהיט הענק של שאגי IT WASN’T ME שיצא אי שם ביולי 2000. יחד עם יאנקי ואנואל הצטרפו ל-CHINA (יותר ממילירד צפיות תוך חצי שנה) גם אוסונה, באלווין וקרול ג'י, ללא הספק השמות המובילים בז'אנר, והנה, עוד להיט בטוח, עוד עבודה קלה, ועוד סימן לבאות. כי למה לחדש כאשר אפשר, ובכן, לחדש.
פה כבר התחילה המתקפה המוגזמת והמביכה, לפחות מבחינתי. הרי זה לא סוד שבחצי השנה האחרונה יש איזו רגיעה סביב הטירוף הלטיני שהשתלט על המיינסטרים. זה היה חייב להגיע מתישהו. אוסונה מוציא אלבום חדש והדיבור חלש, מאלומה הפך לסמל מין הרבה יותר מזמר, וניקי ג'אם נעלם בגדול.
יש עניין, יש הצלחות מדי פעם, אבל זה לא 2016 וגם לא 2018. בטח לא בישראל אליה נראה שאף אמן לטיני לא יגיע בקרוב אחרי מתקפת הענק בשלוש השנים האחרונות. אז מה עושים? איך מחזירים את הטירוף והכסף שמתחיל לגלוש לכיוונים אחרים? לוקחים להיטי עבר, מסמפלים או לוקחים מהם טעימה קטנה ומקווים לטוב.
אחרי CHINA זה קרה עם RITMO של באלווין והבלאק אייד פיז שאימצו לחיקם את The Rhythm of the Night של להקת קורונה האיטלקית ויצא בסוף 1993, וממש לאחרונה עשו את זה ניקי ג'אם ודדי יאנקי בשיר Muevelo כשסימפלו את Here Comes the Hotstepper של Ini Kamoze משנת 1995 וביאסו לססטיק ובנאל את שיתוף הפעולה שלהם עם פיטבול שיצא גם הוא בשבוע שעבר ומתבסס על אותו להיט מהניינטיז.
כל השירים האלה, מיותר לציין, הפכו מהר מאוד ללהיטי ענק, במה שנראה כמו השתלטות של תרבות ה"פאסט פוד" על הז'אנר הלטיני - זה טעים בהתחלה אבל פוגע בטווח הארוך - תופעה שנמצאת כרגע בשיאה ונראה שהיא ממש לא הולכת להיעלם בקרוב (כאן המקום לציין שגם RITMO וגם MUEVELO ייצאו במסגרת פסקול הסרט החדש "בחורים רעים לתמיד").
אז מה חסר כאן? השראה? כותבים, מלחינים ומפיקים עם קצת מקוריות? לא ברור. אבל הבחירה בדרך הקלה והכסף המהיר עלולה להוביל לחזרתו של הז'אנר המופלא הזה כמה שנים אחורה אל המועדונים של קרטחנה וסאן חואן בלבד. להרוס מהפכה ששינתה חיים של מיליונים ברחבי העולם שהתביישו בתרבות ובמוזיקה שלהם, ובחמש השנים האחרונות הפכו לפרונט התרבותי ולמיינסטרים העולמי.
גם את שאקירה?
חשבתם שזה נגמר כאן? תחשבו שוב. ממש השבוע עשתה זאת לא אחרת מאשר שאקירה, שנכנסה גם היא ללופ המאוס ושחררה יחד עם אותו ANUEL את Me Gusta, שיר חדש בו היא מאמצת בתחילתו ובפזמון את הקצב המדבק של SWEET ("אה לה לה לה לונג") של להקת Inner Circle שיצא, כמובן, בתחילת שנות ה90' – עוד לחיצה "קלה" על בלוטות הרגש והנוסטלגיה, למרות שיהיו כאלה (ואני ביניהם) שיגידו שמדובר בדריכה במקום.
כי מה שמדהים בשיר החדש של שאקירה הוא שהבחירה לקחת את ההוק מלהיט הרגאיי הענק ההוא מיותרת כל כך. הפזמון המדבק הזה (כן, גם 30 שנה אחרי) פשוט מרגיש לא קשור לשיר ומאולץ מדי. השיר טוב, שאקירה ואנואל משתלבים יופי ביחד, והיא הייתה חייבת להפגיז לפני ההופעה ההיסטורית שלה בגמר הסופרבול - אבל באמת שלא ברור למה היה צריך להוסיף את ה"אה לה לה לה לונג" הזה? כדי למכור? כדי להצליח זריז? אלוהים ישמור, את שאקירה, את לא אמורה להיות חלק מהתופעה המיותרת הזאת.
2020, בטח אחרי השתלטות החידושים והסימפולים תהפוך לשנת המבחן האמיתית של הזא'נר הלטיני ותקבע לאן הוא הולך. האם האמנים שפרצו גבולות ימשיכו להישען על להיטי עבר במקום ליצור משהו חדש ומקורי? או שיגיע השלב בו הם יבינו שהזדמנות כזאת, זו שחצבו בעצמם במשך שנים, לא תחזור, וכדי להישאר בפסגה חייבים לחשוב על לרענן את האוזן ולא רק על להעמיס את הכיס.
לשמחתי, למרות החשש ההגיוני שאנחנו בדרך חזרה לגבולות הטבעיים של הז'אנר וחזרה לפרופורציות, קמו בחודשים האחרונים שני אמנים שהוכיחו שאפשר גם אחרת, שיש דרך לחדש, להבריק ולעשות זאת נכון גם בלי לחזור לג'מייקה של שנות ה-90.
קחו לדוגמה את קרול ג'י והשיר החדש שלה TUSA יחד עם ניקי מינאז' ׁ(אלוהים! איזה שיר מעולה!) שהופך לאט לאט לשיר הלטיני הכי מצליח היום בעולם - או את הקולומביאני הצעיר קמילו שעושה דברים אחרת וגם עושה אותם נכון.
שירים כמו אלה, של קמילו וקרול ג'י, הם התקווה האמיתית של הז'אנר שבעזרת מוזיקה העניק תקווה של ממש למיליוני אזרחים לטיניים בכל העולם שהלכו שנים עם ראש מושפל, ובזכות הקצב מבית שקיבל איפור עדכני זכו סוף סוף להרים אותו ולא רק את האגן.
הבחירה לחדש ולסמפל בלי סוף, בקטע מוגזם, שירים "צפון אמריקאיים" ישנים, היא אחת השגיאות הכי גדולות היום לטעמי בז'אנר הלטיני ויכולה להוביל לסיומו של "הטרנד" בטווח הארוך. עכשיו הכדור לגמרי בידיים שלהם, של האמנים שעשו כאן מהפכה ומצופה מהם להמשיך אותה בדרך חדשה, מחדשת ומקורית. בהצלחה עם זה, אנחנו נהיה כאן כדי לעקוב, לבקר ובעיקר לרקוד את נשמתנו.