נתי אורנן, 33, המנהיג של "קבוצת גוטל בוטל" משך 8 שנות פעילותה, מוציא אי.פי עם שבעה שירים ושלושה קליפים בשם "עבודת בית". שלא כמו אלבום אופרת הרוק של "גוטל בוטל", "מופע החיים של מוטי פנאן" שיצא לפני כשנה והיה כולו גדוש ועמוס, אלבום הסולו של אורנן נשמע הרבה יותר רגוע, אם כי גם בו יש טקסטים לא קלילים. "האלבום מאד מינימליסטי, אבל אני לא חושב שטקסטים כמו 'דם גורר דם' או 'הכל ייעלם' הם טקסטים עדינים", מסכים אורנן. "לפעמים ההגשה שלי היא קצת יותר עדינה ממה שרגילים לשמוע ממני. עבדתי על האלבום הזה עד שהוא גדל והתנפח ואז הזכרתי לעצמי למה אני עושה אותו ומאיזה מקום באתי אליו. היה חשוב לי להיות במקום הזה עם כל החוזק והעדינות".
מההרכב של "גוטל בוטל" שרד עם פנאן לאוניד צ'רנייב שמלווה אותו בקלרינט. "זו הייתה חבורה גאונית וחלקם המשיכו לסרט קולנוע שאמור לצאת במרץ", אומר אורנן. "זה לא משהו שהתפוצץ , ממש לא, אבל זה קשה. היינו נפגשים על בסיס יומיומי והייתה אינטימיות מאוד גדולה, כמו כל משפחה, אבל זה היה תובעני ולא פשוט. החסך הזה הוא מה שהופך את האלבום הנוכחי למאוד דומיננטי. פתאום אתה מוריד את כל האיפור ומגלה שאתה הרבה יותר בוטה ושאתה חשוף. 'גוטל בוטל' אפשר לי לשחרר את הצדדים הזועמים והאגרסיביים יותר והיום יש לי את הכוחות או את החולשה להוציא את הכאבים ואת הזעם ממקום שאני אומר 'זה אני'".
-על מה אתה זועם?
"על קהות ליבם של בני אדם. אני חושב שבסופו של דבר זה כואב להיתקל בקירות ובמקום שאנחנו חיים אתה מבין שהערכים ההומאניים הכי בסיסיים לא קיימים. אתה מסתכל על המקום שאתה חי בו ושואל את עצמך 'מה זה הגן חיות הזה?' אתה יכול לקחת את זה לכל מיני רבדים: האישיים, התרבותיים והלאומים".
-אז אתה אמן מחאה?
"זה נורא מגניב אנשים לשים על עצמם את הסטיקר של מחאה, אבל גם בזמן 'גוטל בוטל' לא קראנו לעצמנו להקת מחאה למרות שאמרנו את מה שהיה לנו לומר, כמו שאני עושה היום. לגבי המצב הקונקרטי של המלחמה - המקום שאנחנו חיים בו לא השתחרר מפולחן של הקרבת קורבנות אדם. אנשים אדישים לזה ביום יום ופתאום נזעקים כשמחוסלים איקס ילדים. אני שואל עת עצמי איפה היו אותם אנשים כל זמן שתינוקות ונשים הרות מתו במחסומים במשך שנים. עכשיו אתם רואים את זה והופכים לאמני מחאה? המדינה הזו שאנו חיים בה בקושי עונה להגדרה של מדינה תרבותית. מדינה שלא שמה את האנושיות במרכז היא נעדרת תרבות. בתור מי שבוחר לחיות במקום הזה גם אני מן הסתם חסר תרבות".
-בניגוד לשירים שלך, מי שמכיר אותך מספר שאתה אדם שמח.
"אני חושב שזה הולך ביחד. כדי להיות באמת מצחיק או באמת עצוב אתה צריך לדעת את הקצה השני. כשאתה נמצא במקום הכי מדכא שלך והכי עלוב אז יש בזה משהו קומי. זה תמיד ככה, וגם להפך. הרגעים של האושר הם הרגעים שהכי קרובים לרגעי החידלון. אני חושב שלהתבוסס זה מצב אנושי ומצד שני יש רגעים שאני מוצא את עצמי מאושר בהם".
-אתה נורא רציני יחסית לבחור בן 33.
תשמע, עשיתי המון דברים אוויליים כמו להתרוצץ בתחתונים בתוך לב ענקי מספוג, בקעתי מתוך ביצה עירום על הבמה, ועוד. הייתי במקומות קיצונים וזה היה מהנה ומצחיק. גם היום בהופעות שלי אנשים צוחקים. אני לא בא לקחת מונופול על העומק".
_b.jpg "נתי אורנן 2 (צילום: אלי מעייני)")
ת.ז. נתי אורנן
מגורים: גבעתיים
פרנסה חוץ ממוסיקה: "כתב תרבות ב'עכבר העיר', מאמן אמני במה ולהקות ועובד בחברת תקשורת.
השפעות: "אני כבר אדם מבוגר, שכחתי מה ההשפעות שלי, לכתוב על השפעות כשעברת את גיל שלושים נראה לי קצת ילדותי".
לנצח את השיטה: "איזו שיטה? אין דבר כזה שיטה, אם אתה עושה בידור קרוב לוודאי שעולם הבידור יקבל אותך אליו, אם אתה עוסק באמנות - תהיה אמן ואל תנסה לנצח שום שיטה.
הצלחה מבחינתך: "ליצור ולהופיע".
מהיום בעוד עשר שנים: "על הבמה".
הדבר הכי טוב שקרה למוzיקה הישראלית בשנים האחרונות: " M.E.S.S. הרכב ישראלי ששר באנגלית".
אלבום אחרון שקנית: "הסולו של תום יורק, 'The Eraser', שנקנה לחבר טוב".
למי בא לך לתת סטירה: "לאף אחד, אני אוהב את כל בני האדם באשר הם. או בקיצור, אין לי מקום לכל הרשימה".
נתי אורנן יופיע ב-11 במרץ בקפה מרסנד בתל-אביב.