לירון אטיה הוא המוח והנשמה מאחורי להקת הרוק "הפיל הכחול", שזוכה להצלחה בהופעות ומוציאה השבוע את "התנועה זורמת", סינגל שני מתוך אלבום הבכורה שייצא בהמשך ב"התו השמיני". הלהקה, כך נדמה, היא מעין עסק משפחתי של לירון, שלושת אחיו ובן-דודו למשפחת אטיה האשקלונית. אחיו מורן חבר בלהקה ומנגן גיטרה, האח הגדול משה מנהל מאחורי הקלעים, האח תומר כותב טקסטים אותם מלחין לירון ובן-הדוד דניאל הוא הסולן.
אבל הסיפור האמיתי של אטיה הוא היותו משותק, שמופיע עם הלהקה כזמר ונגן מפוחית כשהוא יושב על הבמה בכיסא גלגלים. "לפני שלוש שנים עברתי תאונת סקי קשה בחרמון", הוא מספר. "התרסקתי, שברתי את הצוואר. הייתי מאושפז בבית לוינשטיין משך שנה ועד עכשיו אני בכיסא גלגלים, שזה יישאר כל החיים. יש לי פגיעה בעמוד השדרה, שזה סוג רפואה שקצת מדשדשת ולכן אני קצת בערפל בזה.
"הלהקה התגבשה כשהחבר'ה באו לבקר אותי באשפוז. הם היו מביאים גיטרות, היינו מנגנים ושרים והתחילו לרוץ אצלי מילים ומחשבות. ככה התחילו השירים. גם השם של הלהקה 'הפיל הכחול' התחיל בבית לוינשטיין. היה כדור כחול ששנאתי לבלוע וככה המילה 'פיל' באה לשם של הלהקה מהמילה הלועזית 'Pill', כלומר כדור או גלולה. רק אחר כך זה הפך ל'פיל' במובן של חיה".
-השירים באלבום עוסקים בפציעה שלך?
"אלה לא שירים דכאוניים. כל פעם שהייתי עצוב כתבתי שיר שמח. כל פעם שהיה חסר לי משהו השיר היה כמו מצבה בשבילי. במקום לדבר על זה ולבכות ככה קברתי את זה וזה קיים, עוזר לי ולאחרים. חוץ ממני גם עוד אנשים כותבים בלהקה. כל אחד עם מה שהוא עבר. כשחזרנו לאשקלון הקמנו את הלהקה וזה תפס תאוצה מטורפת. הופענו הרבה באשקלון ובאיזור הדרום והיה מלא. להופעה בבארבי תל-אביב באו 500 איש. הקהל בהופעות מכיר כבר את השירים וזה כבר יצא מפרופורציות לעומת מה שהתחיל. התחלנו בלהעביר את הזמן ולעזור לעצמי ולכולם ויצא מזה דבר גדול. אחרי הופעות הרבה אנשים באים ואומרים שזה עזר להם. לא היתה לי כוונה, זה פשוט יצא ככה. סתם באנו להופיע, לעשות רעש וברגע שאהבו זה מגניב".
-איך הקהל מקבל את זה שאתה מופיע עם כיסא גלגלים?
"אין בעיה עם זה. כשרואים אותי עם הכיסא על הבמה מבינים יותר טוב מאיפה הגיעו המילים ולמה נאמרו הדברים. הקהל מגיב אלי אחרי הופעה. באים לדבר איתי, הכל זורם וזה די קורה לבד. אנשים באים, לוקחים את השירים איתם, שומעים אותם בלילה, בשמירות בצבא, באוטו, בפלאפונים. חבר שלי חזר מהצבא וסיפר שמישהו מקרית שמונה סיפר לו על הלהקה. דברים מתפשטים מהר, הכל מדבק כזה".
-איך עברתם את המלחמה באשקלון?
"יש לי חבר שהיה בתוך עזה ונפגע מרסיס. בנס הוא לא נפצע ממש קשה. פינו אותו לברזילי הלכתי לבקר אותו. הבית שלנו לא ממוגן וכל צפירה היתה אטרף, רק לדמיין בראש הנה עוד שנייה זה בא ונופל על הגג והכל מתפרק כי אין לנו ממ"ד. הבתים שלנו רעדו כי נפל ממש קרוב אלינו. חוץ מזה היה קשה כי לא היו הופעות. המקומות היו סגורים, לא היה איפה להרעיש. למזלנו החדר חזרות שלנו נמצא במקלט מתחת לאדמה. הרגשנו שם הכי בטוחים לעשות חזרות. טחנו הרבה שעות לקראת ההופעה הקרובה. תכלס, המלחמה גרמה לנו להתאמן יותר".
-תהיה למלחמה השפעה על השירים והמוזיקה של הלהקה?
"דיברנו על זה שרצינו לכתוב שיר על חיילי צה"ל, יותר מכל דבר אחר. בינתיים זה בראש ולוקח זמן לכתוב. תמיד מהדברים הכי גרועים יוצאים השירים הכי טובים בסוף".
-אתם נעולים על רוקנ'רול כסגנון שלכם?
"לא חסרים אצלנו סגנונות. יש קירות של דיסטורשנים ומשתדלים לעשות הרבה רעש. כל פעם שעובדים על שיר חדש אנחנו מרגישים שאנחנו מתקדמים וכבר חושבים על אלבום שני. לא חסר חומר וזמן".
ת.ז. "הפיל הכחול"
שמות, גילאים ותפקידים:
סולן: דניאל ברקת, 33. תופים: רז טובול, 19. בס: גלעד לוי, 22. חשמלית: איתי סער, 29. אקוסטית: מורן אטיה, 25. מפוחית ושירה: לירון אטיה, 22.
פרנסה חוץ ממוזיקה: "דניאל עובד בהגברה ומחשבים, איתי הוא עורך דין, רז הוא חייל במפקדת זרוע היבשה, גלעד חייל בלהקה צבאית, מורן ברמן באשקלון, הכי ותיק בעיר. אני לומד מנהל עסקים".
לנצח את השיטה: "לא רוצים לנצח משהו. פשוט לעשות מוזיקה. אנחנו נהנים מזה. אם זה ילך ילך, ואם לא אז לא. אנחנו עושים את זה בשבילנו".
הצלחה מבחינתכם: "להמשיך לנגן לאורך זמן. שעוד 20 שנה עוד ננגן".
היום בעוד 10 שנים: "לאן שהרוח תיקח אותנו. מה שבטוח זה שנמשיך לנגן. אולי בקיסריה אולי במקלט באשקלון".
אלבום אחרון שקנית: "אודיוסלייב".
הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה הישראלית בשנים האחרונות: "האולפנים הביתיים. הקטע שאפשר להביא רעיון מאיך שהוא נשמע בראש לסקיצה תוך שעתיים. חלק מהאלבום שלנו הוקלט בארולפן שיש לנו בבית".
למי בא לך לתת סטירה: "לעולם שבטוח שאנחנו רעים והערבים צודקים".
"הפיל הכחול" יופיעו ב"זאפה" תל-אביב ביום ראשון 25/1 ב 21:00.