בשנים האחרונות העולם מקצין. בני האדם קבורים בפיד שלהם, מוקפים על ידי חברים בעלי דיעות דומות לשלהם, מוזנים על ידי אלגוריתמים שנועדו להגיש בדיוק את התכנים שהם רוצים לראות. המשוכנעים משתכנעים, השונאים ישנאו וכולם בטוחים בצדקת דרכם, מתכנסים יותר ויותר לתוך אותה הבועה שממנה באו. הפער בין הצדדים רק גדל וגדל והיחידים שמתחזקים הם הקיצוניים. באופן אירוני, הקדמה מובילה אותנו לעבר עולם של שחור או לבן, איתנו או נגדנו, דיכוטומיה גורפת. הקיום הופך לדו-קוטבי.
"אני שונא להיות דו-קוטבי, זה אדיר". המשפט הזה, מהסוג שאמור להופיע על טי-שירט דבילי, הוא הדבר היחיד שמופיע על עטיפת אלבום הסולו השמיני של קניה ווסט, על רקע הרים פסטורליים. מצחיק, אני מניח. זה בעיקר מזכיר לי את מערכון פיצול האישות של פלטפוס – חנן לדרמן מזמר משפטים שסותרים את עצמם, למשל "אני בעד דו קיום, רק שונא ערבים" או "אני אדם מאמין, רק שאין לו בֶמה". את הפאנצ'ליין שמגיע בפזמון אתם כבר בטח יכולים לצפות – "אני סובל מפיצול אישיות", שר לדרמן, וממשיך, "גם אני, גם אני, גם אני". הרי איך שתי נקודות קיצון יכולות לחיות זו לצד זו בשלום? מצחיק, אני מניח.
כבר שנים שווסט חי בין נקודת קיצון אחת לאחרת. כמות השערוריות שצבר בעשור האחרון יכולה לבייש גם את מירי רגב - הוא הספיק להסתכסך עם חברים טובים, כוכבות פופ, שתי אקסיות ושני נשיאים מכהנים שונים. הוא יצר כותרות אחר כותרות, שערורייה אחר סקנדל, מתחרה על תואר "חשבון הטוויטר הכי מזעזע" עם דונלד טראמפ עצמו ומפסיד רק בנקודות. אולי בעוד כמה שנים הוא יתמודד בעצמו על הנשיאות. אולי הוא סתם מטריל שוב. אולי הוא מנסה להפוך לאדם השנוא בעולם, ואולי הוא רק רוצה שיאהבו אותו. מי יודע?
לאחרונה הוא חצה את הגבול גם בעיני אחרוני תומכיו, כשתמך בטראמפ באופן פומבי וצוטט באומרו שהעבדות היתה בחירה. אז נכון, דבריו מעט הוצאו מהקשרם, לפחות בחלק מהמקרים, אבל עצם העובדה שווסט נאלץ להבהיר שהוא לא התכוון להאשים את העבדים במצבם מצביעה על בעיה גדולה יותר. יש קצר בתקשורת, והקהל הרחב הופך לחסר סבלנות לשטויות של ווסט. במסיבת ההשמעה של האלבום, שהתקיימה לאור מדורה בשעות הערב בחווה בויומינג, כריס רוק הציג את האלבום במילים הבאות: "היפ הופ הוא צורת האמנות הראשונה שנוצרה על ידי גברים שחורים חופשיים. ואף גבר שחור לא ניצל את החופש שלו יותר מקניה ווסט".
בין אם הוא דו קוטבי או לא, קניה ווסט באמת נראה כמו שני אנשים שונים. ד"ר קניה ומיסטר ווסט. לפעמים הוא נראה מטורלל, מוקצן, אגו מניאק מוחלט שבטוח שהוא המשיח. לפעמים הוא מתגלה כאדם מתוק, רגיש ונגיש, בעל חוש הומור ועם מודעות עצמית כל כך גדולה שהיא מאיימת לקרוס לתוך עצמה. הוא יכול להיות עדין ואלים, חלש ועוצמתי, רשע וחומל. איך אמרו בפלטפוס? זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא. תחת מטריית האמן הוא מצליח לאגד את כל הצדדים הקיצוניים, ולאחד אותם לדמות אחת מורכבת. למעשה, זה מה שהוא תמיד עשה, אתם פשוט לא שמתם לב.
כדי להבין את קניה ווסט של היום, צריך לחזור למקורות שלו. לנסות לפרק את שכבות הבצל של האיש הכי מבלבל באמריקה, ולהגיע לליבה. בראשית ימיו, ווסט היה השחור הכי לבן בסביבה. חולצות פולו ורודות, תיק גב של לואי ויטון וחיוך ביישני. הלוגו שלו היה דובון, למען השם. בזמן שרוב כוכבי הראפ סיפרו על איך הם קיבלו את צלקות הירי או כמה קילו קוקאין הם מכרו – ווסט עשה ראפ על איך הוא עזב את הקולג'. ילד נחמד משיקגו שגדל להורים משכילים ורק רוצה להביע את עצמו בכל מחיר. איכשהו, זה עבד.
כמה שנים אחר כך, לאחר שנשבר לו הלב לרסיסים, הוא עטה על עצמו פרסונה שונה לחלוטין – האלבום "808s & Heartbreak", שיצא לפני עשור, הציג את ווסט כמעיין רובוט שבור לב שדומע בקול האוטוטיון. כשיצא האלבום התגובות אליו נעו בין הלם לזעזוע – אף אחד לא הבין למה הבחור שיצר עד כה להיטים מבוססי סימפולים של סול וראפ כייפי, החליט לפתע להתייפח בקול מכני. אבל הזמן שפט אותו לחיוב, וכיום לא רק שכולם מבינים ש-"808" היה מאסטרפיס, אלא שהוא גם נחשב לאחד מהאלבומים המשפיעים ביותר בעשור האחרון. תשאלו את דרייק, פיוצ'ר, פרנק אושן, צ'יילדיש גמבינו ובערך כל ראפר שמרשה לעצמו לשיר או להביא רגשות מאז.
אחר כך נוספה לו פרסונת האסהול ("My Beautiful Dark Twisted Fantasy"), האמן הניסיוני ("Yeezus"), האמן הטוטאלי שלעולם לא יסיים את היצירה ("The Life of Pablo") כוכב הריאליטי ("משפחת קרדשיאן"), אייקון אופנה (המותג "Yeezy") והפרובוקטור (כל השאר). כל שכבה מתווספת לקודמותיה, בונה ומחזקת את הפסל בדמות האדם שהוא קניה ווסט. זה היה רק עניין של זמן עד שהכל יקרוס באופן מפואר, וכך קרה. במהלך סיבוב ההופעות האחרון שלו ווסט אושפז עקב מה שאז הוגדר כתשישות, אבל כיום ברור כבר כמצוקה נפשית. ככל שהמאניה יותר עוצמתית, כך הנחיתה לדיפרסיה יותר קשה.
אבל איך הוא יכול אחרת? הרי התנודות מקצה לקצה, מאישיות לאישיות, הן מה שהוביל אותו למקומו הנוכחי. הן מה שבנו את המפלצת. כשקניה ווסט הכריז ב-2005 בעקבות אסון הוריקן קתרינה כי "לג'ורג' בוש לא אכפת מאנשים שחורים", זה אמנם הביא לזעזוע, אבל גם לתוצאות. לפתע בוש היה מעורב פי כמה במאמצי החילוץ בניו אורלינס. כשהוא עלה לבמה בטקס ה-VMA ב-2009 לקחת מטיילור סוויפט את הפסלון כי הרגיש שהיא לא זכתה בו בצדק, אנשים אמנם כעסו על גסות הרוח שלו, אבל גם דנו בטענה שלו ברצינות. כשווסט רואה אדם כמו דונלד טראמפ מגיע לנשיאות עם אותן הפרובוקציות שהיטיבו גם עימו, ברור שהוא רק ילחץ על הגז ויגביר את הפרובוקציה. לא רק שזה תמיד עבד לו, אלא שזה עובד כיום יותר מתמיד. הוא לא משוגע, הוא פשוט למד מהעבר ומההווה.
פרובוקציה היא הצורה, הכלי שלו כדי להעביר את המסרים. אבל אם הפרובוקציה שלו הופכת אותו לדמות שנויה במחלוקת, דווקא המסרים שלו צריכים להילמד בחוכמה ולעומק. שם מסתתר קניה האמיתי, זה ששווה להקשיב לו בין כל הרעש והצלצולים והציוצים. כשצוללים לתוך האלבום מתגלה תמונה מורכבת, רגישה וחכמה בהרבה ממה שכמה ציוצים בקאפסלוק יכולים לבטא. מאחורי כל הבולשיט והטררם, עדיין עומד אחד האמנים הגדולים בדורנו, מאפשר לנו הצצה לתוך נפשו המסויטת, ראשו המורכב ונקודת המבט החד פעמית שלו.
האלבום מורכב מ-7 שירים בלבד, כחלק מרצף אלבומים שיוצאים בהפקתו שיורכבו כל אחד גם הם משבע שירים. 24 דקות שאורזות בתוכן בערך הכל. ביום שחרור האלבום ווסט סיפר בריאיונות כי היה לו אלבום אחר לחלוטין טרם הריאיון שלו ב-TMZ (אותו אחד עם הערת העבדות), אבל הוא החליט לגנוז אותו וליצור אלבום מרוכך יותר תוך פחות מחודש. על אף אורכו הקמצני, והחיפזון שבו נעשה (את התמונה שעל העטיפה קניה צילם בדרך למסיבת ההשמעה), האלבום מרגיש מבושל למדי – עדות נוספת לרמתו כאמן ויוצר שתמיד נמצא כמה צעדים לפני כולם.
בכל אחד מהשירים באלבום ווסט נאבק בעצמו ובעולם. בשיר הפתיחה הוא מדרבן את המאזין לבטא את המחשבות האפלות ביותר. אחריו הוא נלחם בפיתוי התהילה והסמים (כאחד), מהרהר בבגידה, חווה חרדת נטישה ריאליסטית לחלוטין, עוקץ את אויביו, נאבק באנמיה ומגונן על הילדות שלו מסוטים. כל הנושאים האפלים האלה מתערבבים עם שנינות, רפרורים לאירועים עדכניים, מוטיבים רגשיים, רעיונות של אהבה עצמית, הרהורים על היופי שנובע מחוסר השלמות ועוד כל כך הרבה נושאים שנדחסים לתוך הקפסולה המוזיקלית הזו. זה לא אלבום במובן המסורתי של המילה, אלא רגע קפוא בזמן שמתעד את קניה ווסט, ממש ממש עכשיו. בעוד רגע זה יעבור.
אבל למה בעצם צריך לעניין אותנו קניה ווסט של עכשיו? אולי כי יותר מהכל, הוא בסך הכל שיקוף שלנו. שם האלבום, "Ye", מכיל כפל משמעות. ראשית, זה הוא הכינוי המקוצר לשמו של קניה, איך שחבריו לרוב קוראים לו. אבל חשוב מכך, באנגלית ישנה, המשמעות של YE היא "את/אתה/אתם". הסימבוליות הזו מרמזת על דבר שקניה עצמו אמר יותר מפעם אחת - קניה צולל לתוך הצד האפל של האישיות שלו כדי שאנחנו לא נצטרך. הוא מפשיט מעליו את הסופר אגו, מגביר באופן טוטאלי את האגו ובכך, הלכה למעשה, הופך לאיד של האנושות. סך התאוות, הפחדים, החרדות והיצרים שלנו. הוא הצל שאנחנו מנסים להדחיק, הזאב הגדול והרע. אנחנו לא שונאים אותו, אנחנו שונאים את מה שהוא מגלה לנו עלינו.
קל מאוד לנפנף את קניה ווסט בתור שוטה הכפר, להגיד שהוא סתם פרובוקטור שמכור לתשומת לב, שהאגו שלו שולט בהגה, שהוא כוכב ריאליטי עם קריירה מוזיקלית צדדית. אבל בפרפרזה על משפט הפרנואידים – זה שקניה משוגע לא אומר שהוא לא צודק. כשהחל במסע היח"צ המטורלל לאלבום הזה, הוא הצהיר שוב ושוב שהוא מחפש לאחד את העולם, למצוא קרקע משותפת. לכן הוא ניסה להבין את "הצד השני", (במקרה שלו טראמפ). לכן הוא חיפש את האמת דווקא איפה שלא נוח לו לחפש. לכן הוא אתגר את התפיסה הקיימת שלו. לפעמים זה הוביל למסקנות מטופשות (נו באמת, בכל זאת טראמפ), אבל מה הסיכוי שתגלה משהו חדש מבלי לאתגר את עצמך?
אנחנו שוקעים לתוך הבועה שלנו, מתחפרים לתוך דעות. כל כך קל להיות צודק. קניה מרשה לעצמו להיות חשוף, פגיע וטועה. המחשבות הכי יפות לרוב נמצאות לצד האפלות ביותר. במקום לחפש את החיבור לצד השני בשטח האפור, הוא מנסה ללכת לקצוות. לא להיות שחור או לבן, אלא שחור ולבן, בדיוק כפי שעשה עם המוזיקה שלו. הרי מזה עשור וחצי הוא לוקח את המוזיקה הכי שחורה, הכי מלוכלכת, הכי "נמוכה", ודוחף אותה כמעט בכוח לבני המעמד הגבוה המפונפנים, העשירים הניו יורקים, הלבנים המתנשאים. רק ככה, לטעמו, אפשר יהיה לגשר בין הצדדים.
קניה ווסט גדל כנטע זר בין חלקים קוטביים של התרבות. לבן מדי בשביל השחורים, שחור מדי בשביל הלבנים. אגואיסט שמטורף על המשפחה שלו. בעל נאמן שמכור לכוכבות פורנו. האדם הכי פתוח שמתחבא בתוך האיש הכי מסוגר. זה נשמע לכם סותר, אבל לא. כי כל הסתירות האלו מתאספות לאדם מורכב שמצליח, איכשהו, להחזיק מעמד. הכל מפורט שם, במוזיקה שלו. ואם הוא הצליח לאזן את הדיסוננס הקוגנטיבי שלו, גם אנחנו יכולים. כל עוד נקשיב לו באמת, ולא נסתפק בכותרות של TMZ.