איה: 

בשבוע הראשון הייתי בהיסטריה מוחלטת. אני כזאת שלא רואים עליה כלום, אבל מי שמכיר אותי (אדם), רואה בדיוק את כל הסימנים המסגירים: איך אני לא מסוגלת להתרכז ולא שמה לב כשמדברים אלי, ואפילו שורפת את ארוחת הצהריים.

כן, נראה שכמה שלא נשתדל להתרכז במה שטוב, ובכך שכולנו כאן יחד בריאים - זה לא קל להיזרק בכזאת צורה אלימה מהשגרה אל תוך חיים אחרים ומוזרים. לקחו לי כמה ימים טובים לעכל שככה זה הולך להיות מעכשיו ולמשך… מי יודע?

לשמחתי, בימים האחרונים אני סוף סוף מצליחה לנשום קצת, להשתחרר, וגם אני התרגלתי לשגרה החדשה והמשונה הזאת. הנה מה שלמדתי אחרי כמעט חודש של מציאות חדשה. 

1. להשתיק את כל מי שלא עושה לי טוב ברשתות החברתיות: זה לא משהו אישי, אני פשוט לא יכולה להתמודד כרגע עם שליליות. הודעות פוש? ביג נו נו. 

2. לכבות את הטלוויזיה: מה שאני חייבת לדעת במילא יגיע אלי דרך אמא שלי.

3. לעשות בכל פעם דבר אחד: כשמשחקים - לשחק; כשנחים - לנוח; כשמבשלים - לבשל. רק ככה אני מצליחה להיות רגועה באמת, וגם האוכל יוצא הרבה יותר טעים. 

4. לעשות בכל יום משהו יצרני אחד לפחות: אתמול תליתי וילונות שהתכוונתי לתלות כבר חודשים והתעצלתי. מי יודע, אם זה ימשיך מספיק זמן אולי אפילו אנקה את המקרר בסוף.

5. לעשות דברים לבד: לאפות לחם, לתפור מכפלת במכנסיים ולתקן את הנזילה בברז - זה לא ממש משנה. היום צבעתי לבד את השיער והרגשתי כמו מינימום מיקי בוגנים. 

6. להיות מועילה: לא סתם אנחנו שומעים כל יום על אנשים שעושים דברים מדהימים אחד עבור השני. זו מין תקופה כזאת שמזכירה לנו בכוח שאנחנו כאן יחד - לטוב ולרע. לא מעט אנשים טובים אלי וגם אני מנסה להיות טובה יותר. בת טובה יותר, אחות טובה יותר, שכנה, אמא, בת זוג וחברה טובה יותר. 

אני כמובן נכשלת לפחות כמה פעמים ביום, אבל כל עוד אני ממשיכה לנסות - אני מרגישה טוב. ובימים האלה - זה לא מעט בכלל. 

איה כורם ואדם בן אמיתי
מחכים לימים טובים יותר. כורם ובן אמיתי | צילום: אוהד רומנו, יחסי ציבור

 אדם:

כבר הרבה זמן שאני מפנטז על חופשה. לכל טיפוס יש את החופשה המסוימת שהוא חולם עליה, ואני מודה שאני לדוגמא, הרבה יותר בן אדם של פנים מאשר חוץ. יותר הסופר מתחת לבית מאשר הדיוטי פרי.

אני אדם שנוטה באופן מובהק לטרנינג, נרגש מלהזמין הביתה פיצה, חרד מלצאת לדרינק, ומעדיף לקרוא ספר מאשר להביט על הנוף בהשתאות. בגדול - אני עצלן חובב ג'אנק פוד ומנוחה.

העניין הוא שהעצלן חובב הג'אנק פוד והמנוחה שהוא אני, מוצא שהוא עושה המון ולא נח לרגע. אפילו, רחמנא ליצלן, התחלתי דיאטה. הייתי מוצא את עצמי כל הזמן אומר לאנשים: "לא, זו רק תקופה של עומס מוחלט ועוד חודש או חודשיים זה נרגע". עכשיו, כשאני חושב על זה, החודש/חודשיים האלה ארכו חמש/שש שנים.

אמנם אני גאה בכל המוזיקה שהפקתי ויצרתי, אבל בחיי שנהייתי מותש. הרבה זמן שאני מפנטז על פשוט להישאר בבית ושיהיה לי קצת זמן לעצמי.

היו לי המון תוכניות לשנה הזאת, תהליכים יקרים לליבי של יצירה. שלי, של איה ושל אחרים. תהליכים שנקטעו ולא ברור מה יהיה עתידם. כל כך הרבה הופעות שבוטלו, ואני ממש פוחד על הפרנסה שלי ושל המשפחה שלי. אני דואג להורים שלי שלא יכולים לפגוש את הנכדה שלהם, אבל אני מניח שבכל רע יש גם קצת טוב. אתמול בערב ראיתי סרט מההתחלה ועד הסוף בלי להירדם באמצע - וזה למשל משהו שלא קרה כבר שלוש שנים. מטורף.

שלשום אגב, הכנתי עוגה עם הילדה (היה כיף, אבל העוגה יצאה ממש מגעיל, נראה לי שלהבא אני אשאיר את זה לאיה), ובכלל, אם אני ממש ממש מנסה - אני אפילו מצליח לדמיין שפשוט קיבלתי את החופשה הזו שכל כך רציתי. בערך.