כבר עבר שבוע מאז ששמעתי את האלבום השני של טהר שפי רפלד (או פשוט טהר), ואני עדיין מנסה להבין מה בדיוק שמעתי. האלבום שנושא את שמו הפרטי מורכב משבעה קטעים, לא יותר מ-18 דקות של מוזיקה, שאני עדיין מנסה לפענח.

לרגעים, טהר נשמע כמו הבן החורג של נצ'י ואביתר בנאי, לרגעים הוא בכלל טראוויס סקוט בהפקת אסף אמדורסקי, ותמיד מהלך על הקו הדק שבין ראפ מלודי לשירה קצובה, מחליק לתוך ומחוץ לאוטוטיון, מערבב בין בס 808 מרעיד רמקולים לליין פסנתר אופטימי. אני עדיין לא לגמרי מבין מה זה - אבל אני לגמרי מבין שזה נהדר.

העניין הוא שבין כל המישמש היפיפה הזה, הייתה שאלה אחת שלא הפסיקה להציק לי בחדר הקבוע הזה מאחורה בראש – האם זה בכלל היפ הופ? אני יודע, אני יודע, זו שאלה שמרנית, טרחנית ומיושנת לאללה בעידן שבו ז'אנרים עושים אורגיות תחת כל עץ רענן, וברור שההגדרה הז'אנריסטית כזו או אחרת לא תשנה את ההנאה שלי מהמוזיקה המצוינת הזו - אבל האמת הפשוטה היא שהשאלה הזו שהדהדה לי בראש גרמה לי לחפש כל מקצב, צליל וחיתוך דיבור שמתאים להגדרה רק כדי שיהיה לי נקודת אחיזה בנוגע לדבר הזה שלא הצלחתי לגדר.

בשנים האחרונות ויותר מתמיד, השאלה הזו חוזרת שוב ושוב. היא עלתה כששמעתי את האלבומים הטריים של איציק פצצתי ושל יסמין מועלם, או כשהקשבתי לסינגלים של נגה ארז, ואפילו, וייסלח לי ביגי זצ"ל - כשהקשבתי לאחרון של נועה קירל.

במה בדיוק שונה "מיליון דולר" של קירל, שאפילו מארחת את הראפר שחר סאול, מהסינגל "אתה מול אלוהים" של טהר? הרי שניהם שרים בקצביות על רקע ביט טראפי פריך. ואיך יש קונצנזוס שרביד פלוטניק הוא היפ הופ גם עם "שירים אהוד בנאיים" כמו "נתראה בגלגול הבא"? ואולי השאלה החשובה באמת היא דווקא לעצמי – למה זה בכלל מעניין אותי?

בשביל להתחיל להבין את התשובה צריך לקבוע אקסיומה פשוטה: היפ הופ זו לא מוזיקה - זו תרבות. ראפ הוא אמנם הנציג המוזיקלי שלה, וללא ספק הבולט מכולם, אבל היא כוללת גם אופנה, ריקודים, שפה, קודים פנימיים, תפיסות עולם וגיבורי תרבות שנעים על כל הספקטרום הזה ומעבר. הדרך הכי טובה להסביר את הניואנס המהותי הזה היא בעזרת הניסוח הנפלא של קיי.אר.אס וואן – "ראפ זה משהו שאתה עושה, היפ הופ זה משהו שאתה חי".

 

ואני? אני חי היפ הופ. זה באיך שאני כותב, מדבר, הולך וחושב. זה הפילטר שדרכו אני רואה את העולם, ועל אף שמעולם לא עשיתי ראפ, לא רקדתי ברייקדאנס ולא ריססתי גרפיטי - אני חי היפ הופ.

בתור אדם שחי היפ הופ, אני תמיד חשדן בנוגע למי שמתיימר לייצג את התרבות שלי. כן, זה מתנשא ויומרני, אבל אל תאשימו אותי, תאשימו את התרבות שגדלתי עליה. ההיפ הופ תמיד היה חשדן בנוגע לקולות חדשים, גם אם אלו לרוב אותם הקולות שמחזיקים אותו בחיים.

זו בדיוק הסיבה שעל כל דור מוזיקלי יש חבורה של צקצקנים שזועקת ש"זה לא היפ הופ". זו לא אשמתם, זה התגובה האוטומטית לכל מה שסוטה מהדרך שתרבות ההיפ הופ יצרה. וזה בכלל צורך אבולוציוני – אחרי שראינו אינספור מקרים בהם אנשים מבחוץ ניסו לנצל את התרבות בצורה צינית (החל מוונילה אייס ועד לפרסומות לפפסי), אנחנו זהירים במיוחד מאנשים, מותגים ולפעמים גם גורמים פוליטיים שמנסים לקחת את ההיפ הופ למקומות בהן טרם ביקר.

בשנים האחרונות אני מנסה להתנגד לאינסטינקט הזה, כי אני מבין שלמרות ששמר על התרבות חזקה ומאוחדת לאורך שנים רבות, מאז כניסת האינטרנט ועל אחת כמה וכמה מאז הפיכת הראפ לז'אנר המוזיקלי המצליח בעולם, האינסטינקט הזה גם פועל נגד כל התפתחות של התרבות. תחשבו רגע על התגובות הראשוניות (שעדיין קיימות פה ושם) למוזיקת טראפ.

בכל פעם ששמעתי מישהו טוען על טראפ שזה "לא היפ הופ" תמיד הזדעזעתי לגלות מה הוא מחשיב בתור "היפ הופ אמיתי". בדרך כלל זה יהיה סוג ראפ מסוים מאוד מהניינטיז, לפעמים אפילו ספציפית ראפ מהניינטיז ומאזור מסוים, וכל מה שלא נופל בקטגוריה נמחק. מי אתה, אדון טופאקון, שתקבע מה זה היפ הופ? אם כך השאלה המתבקשת היא מי אני, אדון שרון, שיקבע מה זה היפ הופ?

אני רק נודניק אחד, זה מי אני. נודניק אחד שלפעמים עדיין חושב על היפ הופ בתור התרבות הקטנה שלתוכה גדל, ואני משוכנע שיש לא מעט נודניקים אחרים כמוני שיצביעו עלי בהנאה ויגידו עלי שאני לא היפ הופ רק כי אני לבן, כי אני מישראל, כי אני מרכיב משקפיים או כי אני 1.75 מטר.

תרבות ההיפ הופ היא הרבה דברים, אבל בראש ובראשונה היא תרבות כוללנית, לא בדלנית. אני בטוח בכל רמ"ח אברי שטהר חי היפ הופ, כי האלבום שלו נוטף בסאונד, ברוח, באנרגיה ובהשראה ישירה ומיידית מהתרבות. כך גם בנוגע לפצצתי, למועלם ואני לא בטוח בנוגע לנועה - אבל ג'ורדי בוודאות בא מאותו מקום שאני בא ממנו. ותכלס, אם נועה קירל באמת תרצה לחיות היפ הופ, היא יותר ממוזמנת, כי ההיפ הופ כבר הפך מזמן ממועדון חברים אקסקלוסיבי למועדון שמקבל את כולם.

אוקיי, סליחה, כמעט את כולם, כי צריך לשלול את כרטיס החברות לילד הפוזאיסט עם הכובע שטוען שהוא יודע מה זה היפ הופ אמיתי. ויפה ביט אחד קודם.