ימיו הגדולים הראשונים של הרוק הפסיכדלי היו כמובן בשנות השישים. האהבה הייתה חופשית, הסמים היו טהורים ותיבת האפקטים לגיטרה הפכו לצעקנים ומתוחכמים יותר. אבל המוזיקה הפסיכדלית עשתה דרך ארוכה מאז אותו "קיץ של אהבה" של 69' קצת לפני דעיכתו היחסית של הרוק הפסיכדלי הקלאסי, והחילוף המפתיע בין דרכה של פינק פלויד לדרכם של הסקס פיסטולז במגרש האמנות הפופולרית המשפיעה של העשור.
כמו ברוב סיפורי הצלחה דווקא מלמטה, לאט ובטוח, בתהליך של שנים, קיבלה הפסיכדליה צורה קרה ורעננה, ושם הז'אנר נאו-פסיכדליה הפך מושא להערצה בפני מגישי ועורכי תוכניות רדיו, מגזינים ודיג'ייז מהזן הפחות מיינסטרימי. התחנה הראשונה בדור החדש של הפסיכדליה היא האייטיז, או ליתר דיוק הגרסא הבריטית - מנצ'סטרית של האייטיז: הפוסט-פאנק.
המוזיקה הזו הייתה גרסה אפלה ומורכבת יותר של מהפכת הפאנק, מהריפים המהירים והפשוטים של סוף שנות השבעים, סמלי הפאנק הפכו מורכבבים יותר, פתוחים ליותר סגנונות ושילובים שונים, והכי חשוב - מהפכת הסינטיסייזרים. הטון הפסיכדלי החל להישמע יותר ויותר, ואת הגיטרות החליפו במהרה מכונות, שהרפיטטיביות שלהן הפקיע ערך פסיכדלי אדיר, עם הסמים הנכונים של אותה תקופה, יציאה למועדון ההסיינדה המפורסם במנצ'סטר לא הייתה יכולה לעטוף את עצמה בשם מדויק יותר מחוויה פסיכדלית.
עד מהרה הנאו-פסיכדליה עברה למרכז הבמה האמנותית, להקות כמו האפי מאנדייז, אקו אנד דה באני מן וניו אורדר הפכו לשם דבר בעולם המוזיקה, הסמים, האהבה והאפקטים לגיטרה חזרו, ובמהלך אותו העשור הרייבים האנגלים גדלו וגדלו עד שהבשילו לקיץ של אהבה נוסף, ב1989, הפעם את החוויות הרוחניות של הל.ס.ד ואת הקיץ של סוטול החליפו סם חדש, שהתגלה מחדש מספר שנים לפני בשם מ.ד.מ.א או בכינויו של תמהיל הסם עם ממריצים - אקסטזי.
בגזרה הישראלית את ההשפעות של אותו קיץ של אהבה חווינו על בשרנו במהלך הניינטיז, כשלצד הרוק הישראלי היבש למדי של אותה תקופה זכינו לעדנות פסיכדליות ממקום פחות שגרתי, כאשר סצינת הטראנס הפסיכדלית הייתה לאחד המשתנים המובילים במוזיקה המקומית.
בתחילת שנות האלפיים, הבשורה המעניינת ביותר בעולם המוזיקה הייתה כמובן התעוררות תנועת הפוסט-פאנק-רבייבל, תחייתה מחדש של הפוסט-פאנק הביאה איתה ניחוחות עדינים של של נאו-פסיכדליה, בכל להקת מייספייס הגונה יכולנו לשמוע את איזה סלייד גיטר או שכבות עמומות של סינטיסייזר מתוק, אך את התפקיד הראשי בזרם הארקטיק מאנקיז- סטרוקס שיחק דווקא הרוקנ'רול הקלאסי - בס - גיטרה - תופים.
אך אותם ניחוחות עדינים הפכו במהלך העשור האחרון לדבר הגדול הבא של עולם המוזיקה האלטרנטיבית, ואת אחד התפקידים המרכזיים האחרונים בהתעוררותה מחדש (מחדש) של הנאו-פסיכדליה שיחק ולא במפתיע- אלכס טרנר, סולן ארקטיק מאנקיז.
שלא בלהקת האם, הוציא אלכס שני אלבומים שעיצבו מחדש את הסאונד הפסיכדלי העמום והחם. אחד ב2008 עם הוצאתו של האלבום "דה אייג' אוף דה אנדרסטייטמנט" עם מיילס קיין בפרויקט הצד "לסט שאדו פאפטס" שזכה לתשואות רמות הן מהמבקרים והן מהמאזינים. ואי.פי נוסף, בשם סאבמרין, שהיה לפס-קול לסרט תחת אותו שם. שני האי-פיז הצליחו לאסוף את אותם השורשים שנטעו במשך השנים הפליימינג ליפס ואנימל קולקטיב, ולגדל אותם מחדש לכדי יצור כלאיים מתקתק וקצבי.
בשנים האחרונות אנחנו עדים לעליות מטאוריות של להקות נאו-פסיכדליה, טיים אימפלה שתגיע לישראל בארץ בקרוב, שנה אחרי שהוציאה את "Currents", אלבום שבניגוד להרבה אלבומים מהז'אנר דווקא לקח את הניואנסים והסאונד הפסיכדלי, שילב אותו עם סאונד עדכני ביותר ועם כתיבת-פופ גאונית שלקחה אותם מלהקת פסטיבלים כשרונית ומוערכת לסנסציית פופ שמובילה כמה מהפסטיבלים הגדולים בעולם.
בשנה וחצי אנחנו רואים את ההשפעות של הסאונד העמוק בכל פינה בפופ המיינסטרימי, עם השפעות ברורות בביטים של טיילור דה קריאייטור, קנדריק למאר ואף קאוור בלתי נשכח של ריהאנה לטיים אימפלה.
טיים אימפלה יופיעו ב-11.7 בלייב פארק בראשון לציון, ויחממו אותם Jagwar Ma וריו. אם עדיין לא התארגנתם על כרטיסים, ניתן לקנות אותם כאן.