משינה, ספר (צילום: ברק יושע)
שער הפרק "פרוע עד הסוף" בספר "עסקי הרוקנ'רול של משינה | צילום: ברק יושע

זהו סיפורה של משינה כפי שסופר על ידי הלהקה. הטקסט נוצר לאחר שעות של שיחות עם יובל, שלומי, אבנר, מייקל, איגי ומנהלי הלהקה, בועז בן ציון ושוקי וייס, במשך השנה עם דרור נחום.  

פרק 7 – פרוע עד הסוף 1992-1991


שלומי ברכה: במלחמת המפרץ (ינואר 91') היינו מפורקים וזה היה המזל שלנו. היה לנו טיימינג מושלם.
אני באותו הזמן עבדתי על האלבום של "נושאי המגבעת". יובל ואני ראינו כמה הופעות שלהם ואמרתי,וואו, איזו להקה. מוטי שהרבני המנהל שלהם פנה אלי ואמר שהם השתעשעו ברעיון שאני, שבא כביכול מהמיינסטרים, אפיק אותם. נפגשתי איתם ופגשתי אנשים מאוד מאוד מעניינים. עשינו תקליט מאוד מהיר בהתאם לתקציב שהיה לנו. הקלטנו באולפני "המון" עם יעקב מורנו. בזמן שמורנו ואני עבדנו על המיקסים התחילו לרדת הטילים. הוא היה בורח לראשון ואני למרכז ת"א. באותו הזמן יובל ואבנר עשו תקליט לאורלי, "הקברט של מירנדה", יובל כתב את כל הלחנים, אבנר ,איגי ויובל ניגנו, מייקל גם ניגן בס וגיטרה בשני שירים.

אין תמונה
שלומי ברכה: האלבום שהפקתי לנושאי המגבעת פתח לי את הראש לסאונד חדש

אבנר חודורוב: זה היה סוג של קברט, אווירה אחרת לגמרי, הקלטנו בזמן מלחמת המפרץ.
היו ל"משינה" עוד שתיים-שלוש הופעות בזמן המלחמה: אחת בירושלים והופעה אחת ב"רוקסן", ממש בסוף המלחמה.

מייקל בנסון: הקלטנו שיר שיובל הלחין ואבנר עיבד ליוסי בנאי בשם "איפה אני ואיפה הם" עבור אלבום אוסף של יוסי.

יובל בנאי: הקטעים שעבדתי עם אבא שלי היו נדירים. אבא שלי התייעץ בי הרבה ואני התייעצתי בו אבל לעשות דברים ביחד לא עשינו הרבה. היה לו אז את השיר הזה שהוא הראה לי וכתבתי לו מנגינה והוא נדלק על זה. הבאתי את החברה של "משינה" ואת מורנו והקלטנו אותו ב"המון". שיר יפה שאני מאוד אוהב אותו עד היום.

איגי: "חשבו שהאלבום שלי ימכור כי יש לי מעריצות"

איגי דיין: "משהו ממך", אלבום הסולו שלי, נעשה בשנת ההפסקה אבל יצא בסוף במקביל להוצאת "מפלצות התהילה". למעשה, הייתי אמור להספיק לעשות אותו בזמן ההפסקה ואולי גם להצליח להופיע איתו אבל לא הצלחתי לעמוד בלוח הזמנים. בהתחלה הכל התקדם בסדר, עבדתי עם יואב שדמה והיה ממש כיף עד שהגיע שלב השִירוֹת והמיקסים ואז חברת התקליטים הרגישה שהדבר הזה השתבש. עובד אפרת בא לעזור לי להקליט שירות ומיקסים מחדש. יובל ומורנו עזרו לי גם במיקס אחד. אבנר ניגן פסנתר בשיר אחד או שניים ושר קולות.

"התקליט הזה עלה די הרבה כסף. הלהקה בדיוק סיימה את החוזה שלה בחברת התקליטים והם חשבו שזה יהיה טוב לספק את הצרכים החיצוניים של חברי "משינה" כדי לשמור את הלהקה אצלם. אני זוכר אותם גם מדברים על זה ש"לאיגי יש המון מעריצות" ושזה ימכור רק מזה. שום דבר מזה לא קרה. אני אכלתי כאפה והם אכלו כאפה. ממש הגעתי לשחרר אותו על החזרה של הלהקה לפעילות ולא  עשיתי הרבה לתמוך בו. התקליט יצא, אמרתי את המלה שלי וזהו.

חברי להקת משינה יושבים על ספת עור שחורה (צילום: mako)
הקימו לייבל עצמאי. משינה | צילום: mako

אבנר: לא היה לנו כבר חוזה עם NMC וחיפשנו דרך חדשה להוציא דברים. היה נהוג אז, שהתקליטים הופקו על ידי חברת התקליטים, שהיתה גם בעלת המאסטר. החלטנו לשנות את הגישה - הבעלות על כל החומרים שייכת לנו. השקענו מכספנו בהקלטות וחברת התקליטים רק יצרה והפיצה. קראנו ללייבל שלנו "זברה".

איגי: הרצנו כל מיני שמות סטייל "אני ארביץ לך בחזרה תקליטים" או "אני אבעט לך לפנים תקליטים", לפי כל מיני שמות לייבלים שהסתובבו אז. בסוף הבאנו את ה"זברה" משיר הילדים שעשינו.

שלומי: המפגש עם "נושאי המגבעת" פתח לי את הראש. עד אז שמעתי הרבה ניק קייב ודרכם הכרתי את ה"פיקסיז", "סוניק יות", "פאבליק אימאג'", "דה פול", התחלתי להקשיב למוזיקה אחרת, הייתי מבקר הרבה את אוהד פישוף ותמיר אלברט , אלון כהן היה לוקח אותי לטיולים ב"תו השמיני" בירושלים. היינו יוצאים הרבה לשתות ביחד וזה מה שהתחיל להוליד בעצם את ה"מפלצות". פתאום שמעתי את ה"פיקסיז" ועפתי, לא האמנתי שזה קורה, פתאום שמעתי סאונד אחר. התחלתי לשמוע תופי חדר, הפקות של סטיב אלביני , "ביג בלאק", כל מיני להקות כאלה. עוד הרבה לפני ש"נירוונה" הגיעו לפה, אני זוכר שכשיצא אחר כך "את באה לבקר" אז אמרו שעשינו "נירוונה" אבל ההשפעות היו מהדברים האלה.

יובל: "את באה לבקר" היה סיפור על החיים שלי באותה התקופה"

יובל: "את באה לבקר" היה השיר הראשון שכתבתי ל"מפלצות". הרגשתי אז שעוד לא היה לי טקסט כזה ושזה שינוי מאוד רציני בסגנון הכתיבה שלי. לא הייתי בטוח בזה בכלל. אני תמיד כותב מהבטן, אף פעם לא מהראש. השירים שלי הם תמיד עלי ועל הסובב אותי. גם "את באה לבקר" היה סיפור על החיים שלי באותה התקופה. חיים שהם לא פשוטים עם מצב רוח קיצוני שהייתי בו באותה תקופה, עם הרבה בארים והרבה שתיה. הלכתי לשלומי והראתי לו את המלים, הוא נדלק על זה ובאותו ערב הוא לקח את הגיטרה והביא את המנגינה. הוא עף מזה.

שלומי: "את באה לבקר" נולד משיתוף פעולה מוצלח בין יובל לביני. היינו שכנים, גרתי ברחוב העבודה והוא גר בפיירברג . הוא היה בא אלי ועבדנו על טייפ ארבעה ערוצים עם גיטרה אקוסטית. רוב הכיסוחים יצאו מגיטרה אקוסטית. מהלך האקורדים התלבש לי ברגע.

יובל: חזרתי הביתה וכתבתי את "בנות הים", "אין מקום אחר" ועוד הרבה שירים בתקליט הזה. רוב הטקסטים היו שלי, שירים כמו "אשה" ו"תתעורר" והם גם באו במכה הראשונה של הכתיבה של התקליט. אחרי זה שלומי כתב את "איזה איש" כשהוא בעצם התחבר לראש הזה. אני חושב שמבחינתי זאת היתה פריצת דרך מאוד גדולה ללכת למקום שלא הייתי בו. הכתיבה שלי תמיד היתה עד אז רומנטית עם שירי אהבה ואני חושב שפתאום לקחתי את הרומנטיקה הזאת ובאיזשהו מקום פעם ראשונה שהכנסתי לשירים שלי סוג של ייאוש וסכנה, אם אפשר להגדיר את זה ככה. קצת הרשתי לעצמי להיות מופרע. תמיד הייתי מאוד סולידי ושלומי היה זה שנזרק. פה פתאום שברתי משהו. המלים האלה השפיעו לדעתי בצורה קריטית על המוזיקה בתקליט הזה. הן בעצם נתנו את הלגיטימציה לפתוח את הדיסטורשנים ולצרוח וללכת למקום הזה, הנואש והמסוכן.

שלומי: אהבנו כלהקה להתעדכן בדברים ולפרק ולהרכיב אותם דרך העיניים והאוזניים שלנו. את ה"פיקסיז" למשל אני פרקתי לגורמים. רציתי להבין איך התופים עובדים ועם איזה מיקרופונים, איך מקליטים גיטרות , והתקליט הזה היה בית ספר בשבילנו.

יובל: לשלומי היה עניין עם ה"פיקסיז" אבל בשביל לעשות איזה תיקון היסטורי בדבר הזה, אז נכון ששלומי אהב מאוד את ה"פיקסיז" אבל אני לא כל כך. איפה "את באה לבקר" ואיפה ה"פיקסיז" ?. הדבר שלי הפך את המוח היה ה"רד הוט צ'ילי פפרז" מבחינת האנרגיות.

איגי דיין: יובל זרק עלי מפרט, אני זרקתי עליו מקל, הוא זרק עלי מאפרה לתופים, הלכתי"

איגי: אני לא אוהב תהליכי עבודה שאני מרגיש בהם איזשהו מקום שלוטש עיניים החוצה. אם ידברו עם שלומי על השפעות וידברו איתי על השפעות, יגלו שני אנשים שמתייחסים לדבר הזה אחרת. זה לא שאני לא מושפע, בתקליט האישי שאני עשיתי, כולם אמרו שזה ניק קייב וזה ביותר מאופן אחד נכון אבל במסגרת העבודה הלהקתית כל פעם שהרגשתי שמנסים להביא משהו לתוך החדר, משהו שהוא לא מתוך השיר, אלא מתוך משהו אחר זה יצר אצלי התנגדויות. כשאני פועל מתוך התנגדות אז הרבה פעמים החברים גם מרגישים את זה. אני לא בדיוק מצליח לשמור את זה בסוד ואני לא בטוח שאני גם מנסה לשמור את זה בסוד.

"פעם אחת בחזרות ל"מפלצות" יובל הרגיש את זה, אז הוא זרק עלי מפרט, אז אני הרגשתי את זה אז זרקתי עליו מקל, אז הוא הרגיש את זה אז הוא זרק עלי מאפרה אבל מהשחורות העומדות הגדולות לתוך התופים. וזהו. הלכתי. זה מה שקרה ברגע המסויים ההוא. הם המשיכו לעבוד על השיר "אהבת אותי" ונהיה מין שיר כזה עם כינורות, לא בטוח שהוא היה מתגלגל להיות כזה אם לא הייתי הולך באותו היום.

שלומי: הוא כן היה אמור להיות כמו שהוא היה. הוא בכל מקרה התחיל מגיטרה, לא מתופים. עשינו חזרות לפני הכניסה לאולפן אבל הרבה מאוד דברים קרו באולפן. השארנו אותם פתוחים בכוונה. עשינו שלושה ימים סאונד לתופים עד שהגענו עם מורנו לסאונד הזה שרצינו. התחלנו באולפן עם "בנות הים" בגלל המקצב הפשוט שלו, ארבעה רבעים, שיש מרחק בין בייס דראם לבייס דראם. עבדנו הרבה על הקלטת שירה שתשמע כחלק מהפלייבק.
זה היה הרעיון וכולם נרתמו לזה בטרוף. כל הלהקה היתה באנרגיות גבוהות.

אין תמונה
"מפלצות התהילה". עטיפת האלבום

אבנר: זה היה תקליט עם המון שעות אולפן. 800 עד 1000 שעות. הרבה יותר ממה שעשינו עד אז.

יובל: התקליט הזה היה יותר גדול מהלהקה. כמו איזה שואב אבק ענק או וינטלטור ענק שסובב אותנו למשך חודשים. אני זוכר את הווליום בחדר החזרות, לא היינו במציאות, היינו מנגנים בווליום מטורף. גם באולפן היה מעין סשן מטורף של יצרים. עפנו על זה. זה סחף את כל מי שהיה בסביבה.

איגי: בתקליט הזה שלומי ויובל ידעו מה הם רוצים לשמוע. היו שם רגעים באלבום ששיר כמו "אשה" שהוא שיר מלודי להחריד הופך לבליל של צעקות. אני זוכר ששאלתי את עצמי אם רק בגלל שבמקום אחר מעבר לים מישהו צורח ככה זה נותן לנו זכות לעשות דבר כזה לשיר. באותו הרגע אני זוכר את עצמי מחוויר ואומר שאני לא מאמין שדבר כזה קורה, אבל אח"כ יש רגעים שאתה גאה בעצמך שהיית שותף לכזאת עלילה.

שלומי: יובל בא עם השיר הזה, בלדה שקטה וכואבת. אני באתי והטרפתי אותו שישיר את זה גבוה.

יובל: גם כזמר הרשתי לעצמי להגיע למקומות שלא הלכתי אליהם בעבר. צרחתי ולפעמים גם איבדתי שליטה. בשיר הזה באתי עם מלודיה מאוד ברורה אבל האווירה באולפן לקחה אותו לשם. אני זוכר שהשמעתי לאמא שלי את כל "מפלצות התהילה" וכשהגענו ל"אשה" היא היתה בשוק. היא היתה מזועזעת. היא אמרה לי, מה אתה באמת הולך להוציא דבר כזה? היא לא האמינה שזה אמיתי.

שלומי: אולי עשיתי נזק לשיר, אבל יובל זרם עם זה בכל הכח. רצינו לקחת דברים לקיצוניות. היה לי כזה תקליט ויניל לבדיקת מערכות סטריאו. באחת הרצועות היה שם קטע שנשמעה בו דפיקה בדלת ואיזו קריינות במבטא דרום אמריקאי " who is it? hey senior it's Fernando Luis " נקרעתי מצחוק ואמרתי שאני חייב לעשות את זה בעברית. משם באה הפתיחה ל"איזה איש", "מי שם? הי אדוני זה שמעון חמוטל". אהוד בנאי ניגן מפוחית מדהימה ב"לילה בעיר". באיזה שלב חיפשנו שם לאלבום ועשינו רשימה עם כל השמות שעלו במהלך ההקלטות. אהוד היה באולפן, ראה את הרשימה ואמר לי "שלומי, איזה מילים, איזה שיר נפלא , למה שלא תשירו אותו?" על המקום הלחנו והקלטנו אותו. זה "הארי קריש דם".

יובל: הסיפור הזה זה "משינה", החודשים האלה באולפן שיש כבר שלושים שמות לתקליט, "אגמי המאדים", "קדחת קרחות", ובסוף זה גם נהיה שיר שתמיד שאני שומע אותו אני אומר וואו, איזה שיר פגז.

שלומי: "הכל התחיל בנאצר" הוקלט אחרון, אחרי שכבר הכל היה קיים. היה דיבור שהתקליט רע מדי ואין בו להיט שימכור אותו. אז "נאצר" נכתב בתור עונש והיה השיר הכי פרוע בתקליט, את כל השטויות שהכרתי בחיים שלי דחפתי בשיר הזה והכי התאהבנו בו. את העטיפה עשתה מיה זר. היא מכירה אותנו עוד מה"פינגווין" וציירה את הפוסטר הראשון של "משינה" ב"פינגווין". האותיות נטופות דם כמו "HORROR SHOW" זה היה הז'אנר אז של עטיפות מטאל. התמונות באו מהקליפים שצילמנו.

יובל: אנחנו היינו בטוחים שזה הדבר הכי גדול בעולם ושאנחנו הולכים לפחות לכבוש את אמריקה ואירופה פלוס אוסטרליה והמזרח הרחוק. אבל כשהתקליט הזה יצא חטפנו שני בוקסים לפנים.

שלומי: "את באה לבקר" יצא כסינגל הראשון בינואר 92'. לא הצלחנו להתחבר לבמאים והצעתי שאני אעשה קליפ. הבאתי חבר שלי שהוא ספר וסיפרנו את איגי ויובל, כל מי שהיה לו שיער ארוך. דפקנו גלח, נהיינו עצבניים כאלה.
לקחנו את האוטו של יובל, שכרנו מצלמת חתונות וארגז תאורה, וככה יצאנו וצילמנו כל מיני דברים, הלבשנו אחד את השני, התחלנו להתחרע עם הבגדים מי נראה יותר מטורף.

איגי: הקליפ של "את באה לבקר" היה לילה קסום בתולדות הלהקה. לילה של שוטטות בעיר עם מעילי פרוות, משהו מאוד אותנטי ואמיתי. זוכר לילה ממש ממש מגניב. כשעבדנו על ההופעה גם חוויתי איזשהי טראומה. פתאום כל הבגדים שיש לך בארון לא טובים. אמרו לי לבוא עם נעלי התעמלות, שאין לי בכלל דבר כזה, טייץ שחורים קצרים וגופיה. לקח לי כמה חודשים להתרגל לזה שאנחנו עולים ככה לבמה. לא הרגשתי עם זה נח.

שלומי: איגי אומר את דעתו אבל לדעתי אני פתחתי לו את הראש בעניין הזה. כל העניין של ה"מפלצות" היה לרדת ל"אנדרגראונד". הסאונד, המוזיקה, הבגדים. היינו קבוצה והתנהלנו ביחד. הלכנו ראש בראש אל תוך הדבר הזה. כמו יחידה קרבית. הבאנו את מני בז'רנו לעשות סאונד. הוא דפק ווליום אימים. באו אלינו עם מד דציבילים והפסיקו לנו את ההופעה באמצע. הביאו משטרה ושמנו זין והמשכנו. זה היה העניין. היתה אנרגיה. הייתי מנגן על שלושה דיסטורשנים, בנסון עם דיסטורשן ואבנר סימפל את הגיטרה שלי. הרבה להקות כיסחו אז ב"רוקסן" אבל לא היה אף אחד שיכול היה להביא קיר של הגברה ולהרים כזה דיסטורשן. הוצאנו את "אין מקום אחר" כסינגל לרדיו ואף אחד לא השמיע אותו. עם השנים הוא תפס בהופעות וכשחזרנו ב-2003 הוא הפך פתאום להיות להיט מטורף.
יובל: גם הקהל של "משינה" לקח את זה בתור עלבון אישי. אני זוכר שאנשים אמרו, איך "משינה" יכולה לעשות כזה דבר? הרסתם את הלהקה. זה היה ממש על גבול, מה אתם פסיכים? מצד אחד רוצים שתהיה רוק מצד שני שמרנות איומה ונוראית.

בועז בן ציון: "הייתי בטוח שהתחפף להם המוח ב"מפלצות התהילה"

בועז בן ציון: הייתי בטוח שהתחפף להם המוח ב"מפלצות התהילה", אבל הייתי חייב לתת להם להוציא קיטור. זה שכר שצריך לשלם אותו. הלכנו עם הראש של שלומי. ראש של כאסח ודיסטורשן, אמרתי לעצמי, אם זה לא יעבור להם הלך עלינו, אבל בינתיים נמשיך הלאה.

אבנר: הבכורה היתה ביוני 92' , בשתי הופעות בשפיים, שלא הביאו הרבה קהל.

יובל: הדבר הכי טוב בהופעות של "מפלצות" היה ההצגה של איצ. איצ היה עולה לפני כל הופעה וצועק משהו ביידיש, "אכלתם קרפלך? שתיתם בורשט?".

שלומי: עשינו בהופעות גם שני קאברים. "סדר יום" לזכרו של יוסי אלפנט ואת "המוות אינו מחוסר עבודה" של פורטיס שנראה לנו מתאים, שיר שגדלנו עליו.

בועז: קיבלתי את בנק לאומי כספונסר הם נדלקו על "משינה" ונתנו לנו הרבה כסף ועמודי פרסום שלמים בעיתונות. היו מודעות מאוד יפות של שלומי עם הגיטרה. עשינו בשפיים שתי הופעות בכורה ונמכרו לשתי ההופעות כרטיסים בכמות של חצי הופעה אחת. הפסדנו שם כסף חבל על הזמן. הבאנו בסוף קהל במבצעים והנחות. באתי להופעה בשפיים ולא יכולתי לשמוע אותם עם הדיסטורשן הזה. הבנתי מיד שזה פלופ לא נורמלי, הפסקנו את ההופעות הגדולות ועברנו להופעות קטנות יותר.  חיפשנו משהו שיעורר את זה, שנוכל לעשות הופעות בקיץ. לא היה לנו שיר ברדיו.

משינה פרומו 2010 חדשה (צילום: אלדד רפאלי)
מרדו בקהל. משינה | צילום: אלדד רפאלי

שלומי: הקלטנו והוצאנו לרדיו את "אוהב אותך מישל". שיר שכתבתי עוד בתקופת האלבום השלישי והיה נסיון להביא להיט רדיו שלא עבד. "אוהב אותך מישל" הוא שיר נושא מתוך סרט שלא היה וגם לא היה אמור להיות בשם "תן לי את הלבן בגב". איצ היה אחד כזה שמתגלגל מרגע לרגע והמסלול שלו היה תמיד מתארך. הוא יצא פעם להביא משהו בצהריים והלך לקטנה לים. הוא נשכב על הבטן, נרדם והתעורר שרוף עם שלפוחיות בגב. כשאיצ חזר לאולפן הוא בכה לנו "הגב, הגב", הלך למקרר, הוציא לבן ואמר לאחד מאיתנו "תן את הלבן בגב". שמנו לו את הלבן בגב ואמרנו עושים סרט על איצ עם השם הזה. היינו אוהבים להסתלבט על עיתונאים שהיו מבאסים אותנו והיינו אומרים להם שאנחנו עובדים על סרט.

איגי: תמיד אנחנו מדברים על לעשות סרט אבל בסוף עושים תקליטים. זה רעיון שאנחנו משתעשעים בו לאורך השנים.

שלומי: סיבוב ההופעות של "מפלצות" לא היה ארוך במיוחד. מבחינה מסחרית זה עשה לנו נזק בלתי הפיך, הבריח לנו את שאריות המעריצות מתחילת הדרך ובנה לנו סאונד חדש. מעכשיו והלאה היינו מעודכנים לשנות התשעים.

יובל: הסיבוב הסתיים בכל ענות חלושה, דעך מהר מאוד, בסוף כבר היתה איזו הופעה בטבעון שבקושי 300 איש הגיעו לבריכה שם. בסופו של דבר האלבום הזה היה קריאת העצמאות של "משינה", הדגל השחור עם הגולגולת של הפיראטים עלה למעלה. חשוב לזכור שהשקענו את הכל והפסדנו את הכל עם הלייבל שהקמנו. התקליט הזה היה ה"ברוך" הכלכלי הכי גדול שהיה לנו והיינו כבר אנשים אחרי גיל 30 עם ילדים ומשפחות אבל התגברנו על המפלה הכלכלית של התקליט הזה ויצאנו מזה.

בועז: לדעתי הם הקדימו את זמנם בארץ עם "מפלצות התהילה", ועובדה ש"אין מקום אחר" הפך אחר כך ללהיט ענק.

יובל: כמו בכל דבר באמנות ההיסטוריה מתעתעת בנו אבל לשמחתי אחרי עשר שנים התקליט הזה מכר והגיע לאלבום זהב. ופתאום זה נהיה הדבר הכי חשוב שעשינו והאנשים הכי צינים שאני מכיר בקשר ל"משינה" אוהבים את התקליט הזה. במבט לאחור, מבחינתי, השינוי הזה בכתיבת מלים היה כל כך קריטי ואם לא הייתי כותב את האלבום הזה לעולם לא הייתי כותב אחר כך את "להתראות נעורים שלום אהבה". זה נתן לי בטחון ולקח אותי למקומות שהבנתי שאני יכול לכתוב גם הרבה יותר כללי והרבה יותר סביבתי וללכת למקומות שהם הרבה יותר קיצוניים. "מפלצות" עיצב אותנו מחדש.

>> היורשים של משינה? האזינו ללהקות סולמה, פינג'אן, טרייד מארק ועוד