הידעתם? עדן בן זקן לא שותה וודקה והיא גם לא שותה רדבול, רק ג'ין טוניק ומועבט. כנראה שידעתם, ובאמת סליחה על ה"בט, בט, בט" הזה שדופק לכם בראש כרגע - רק רצינו לוודא שהמסר הקליט (גם אם מעט חידתי) של הלהיט המטורף לא ידרוס לגמרי את המסר הקליט לא פחות של הלהיט הקודם מבית עב"ז: "הגענו הבנות".
שיר הקיץ המרים הזה לא טורח לנסח טיעון מורכב ולא מתעכב על אקספוזיציה: הוא נפתח מיד במילים "אישה חזקה", ומשם זה כבר לא ממש משנה לאן ולמה בדיוק הגיעו הבנות, כי כולנו כבר יודעים לזהות מיד את המוצר שבן זקן מוכרת לנו כאן (מלבד, כמובן, בגדי הים של נטע אלחימיסטר): העצמה נשית, ליידיז. יש מספיק לכולן.
גם אגם בוחבוט לא מייחסת הרבה חשיבות לקונספט של סאבטקסט כשהיא שרה את המילים: "את אישה חזקה עצמאית אינדיפנדנט. קחי, נפל לך הכתר" - ואם בכל זאת פספסתן את האמירה הדו-לשונית המרגשת הזאת, אולי תסייע העובדה שאחד הלוקים של בוחבוט בקליפ הוא פשוט תחפושת של רוזי המסמררת - האישה מהפוסטר האיקוני שמכריזה We Can Do It והפכה לדימוי התרבותי השחוק ביותר של פמיניזם.
אוקי, אולי קצת פחות שחוק מהאותיות הוורודות שמרכיבות את המילה Feminist בכל מרצ'נדייז של ביונסה מ-2013. אין כל עוררין על העובדה שקווין בי, הראשונה לשמה, מתנת האל(ה) לאנושות, אמא אדמה ובלה בלה בלה - היא מקור האובססיה הנוכחית והממושכת של תעשיית הפופ עם האקססורי הטרנדי שמכונה פמיניזם. המוצר הלוהט הזה עבר כמה גלגולים מאז - כרגע הוא בשלב ה-WAP שמנכיח את החרמנות הנשית במלוא תפארתה המפורשת להפליא - אבל קצת כמו עם סדרות, סרטים וחבילות מעלי אקספרס, לוקח לדברים האלה קצת זמן להגיע לארץ.
לא שלא היו פה שירים פמיניסטיים עד עכשיו: שרית חדד היא רק דוגמה בולטת אחת לכוכבת פופ שכבר שכחה את מה שביונסה עוד לא למדה על ניפוץ מיתוס הסינדרלה וגברים שצריך דחוף להגיד להם ללכת הביתה, אבל בעוד שירים כמו "קצת משוגעת" הם יצירות חתרניות שבכל זאת צריך לעבוד קצת כדי לחלץ מהם את התוכן המעצים - הלהיטים העכשוויים של בן זקן, בוחבוט, אלה לי ונועה קירל כבר מגישים לנו אותו בכפית משובצת יהלומים.
וזו בדיוק הנקודה: הפמיניזם התמסחר סופית. הוא מוצר לכל דבר עכשיו, ורוד ונוצץ על המדף בסופר. אם זה נשמע כמו צקצוק טרחני, זה רק בגלל הקונוטציה הטרחנית של המונח "התמסחרות". למעשה מדובר בתהליך מצוין, וזה גם הרגע לייחס חשיבות עודפת למסרים שהילדים מקבלים משירי פופ, כמו שמבוגרים אוהבים לעשות בהיסטריה של מבוגרים.
אם הבת שלך מזמזמת "את אישה חזקה עצמאית אינדיפדנט" כשהיא מתאמנת על כוריאוגרפיית טיקטוק כלשהי מול המראה, היא לא רק לומדת מילה ארוכה באנגלית אלא גם מפנימה קצת את המסר הזה, שטוח ככל שיהיה. ב"רצה סולו" אנה זק משוויצה בכך שהיא מחליפה פנצ'ר לבד, קירל מזהירה "תשמור על הידיים, אתה קצת מתבלבל" ונטע ברזילי היא כנראה חלוצת המגמה המקומית, עם המנון האירוויזיון שמודיע לכל הסטופיד בויז שאנחנו ממש לא הצעצוע שלהם.
לשירים האלה, חשוב לציין, יש נימה ספציפית שהופכת אותם לסחורה כל כך אטרקטיבית: הם חוגגים כוח, התנגדות, אפילו תוקפנות. אם הם היו פוסט ב"סטטוסים מצייצים", מאות תגובות היו מאשימות אותם בשנאת גברים וטרור פמינאצי, אבל כשהם פזמון קליט שיושב על ביט מרים, הרבה יותר קל להם להתגנב מתחת לאף ואל תוך האוזן של השוביניסטים הכי מסורים, ובעיקר של הנשים בחברתם.
אז תודה לכן, קרן פלס, מירי מסיקה, גלי עטרי ואניה בוקשטיין, על שירי התמיכה שנקודת המוצא שלהם היא המצוקה הנשית בעולם הגברי. אבל האמת היא שלפעמים את רוקדת לא כי רק ככה את שורדת, אלא פשוט כי ברקע מתנגן באנגר מעולה שהופך את החתירה הבסיסית לשוויון בין המינים למסיבה הכי חמה בעיר. עכשיו נותר רק לחכות בסבלנות, כאמור, לשלב הבא - העלייה המרגשת של פופ החרמנות הנשי.