10. Calvin Harris, Rag’n’Bone Man – Giant

אם מסתכלים קצת אחורה, מאז 2011 לא הייתה שנה שבה לקלווין האריס לא היה איזה מגה להיט. על הרצף הזה הוא לא מתכוון לוותר וכבר עם פתיחת השנה החדשה הוא מוציא שיתוף פעולה עם הקול הכי מחוספס באזור. אין לנו שום דבר נגד להיטים, ההפך, רק שנדמה שהפעם האריס הלך לכיוון גנרי מדי. בעוד השירים של שנה שעברה, עם דואה ליפה וסם סמית' הכילו איזה טעם מאופיין של המפיק-די.ג'יי, הקטע הנוכחי לא מכיל שום טביעת אצבע ייחודית. השחזור הזה אולי יעבוד טוב ברדיו, אבל בשביל להישאר עם משהו מהשנה הזאת הוא יצטרך לעבוד קשה יותר.

9. Troye Sivan – Lucky Strike

טרוי סיוון הפך בשנה האחרונה לפרסונה די מעצבנת, משהו בעצם הנוכחות שלו. את האשמה קל להפיל על אריאנה גרנדה שגייסה אותו לחבורה שלה, אבל האמת היא שהבלונד שלו הוא האחראי. המוזיקה שלו נהפכה לחסרת משקל מאז המהפך ובמקום לייצר את הגרסה המודרנית לארוטיקה של מדונה, קיבלנו פורנו רך מעוצב היטב. השיר החדש מראה מגמת שיפור, עם זאת נשאר ברמת הנעים אך לא משמעותי. הקליפ מעורר געגועים לקיילי מינוג, ואם להוציא את קונספט הלב המדמם, נשארנו עם עוד ויז'ואל מפולטר היטב.

8. Gesaffelstein & The Weeknd - Lost in the Fire

הטקסטים של דה וויקנד אף פעם לא תמימים, הפעם הוא הלך צעד אחד יותר מדי. בשיתוף פעולה עם הדי-ג'יי הצרפתי בעל שם הבמה הלא ניתן להגייה הוא מדבר על מערכת יחסים, כנראה זו עם בלה חדיד, ומפחד שיישאר לבד. הוא מפחד גם כי הם כבר נפרדו פעם אחת בעבר, וגם מדורי הרכילות לא פעם ניסו לייצר תווית לא הטרו לחדיד (כולל רומן עם קנדל ג'נר). הפיתרון של דה וויקנד – יחסי מין שישכיחו ממנה את המחשבות על בנות. קונספט ידוע על נשים קוויריות הוא שהן פשוט לא פגשו את הגבר הנכון. רוב הסיכויים שדה וויקנד מודע לבעייתיות אבל זה כנראה השתלב לו אחלה בחרוז ובשערורייה אז הוא זרם עם זה. המעצבן בכל הסיפור – מהשירים היותר ראויים שלו בשנים האחרונות אם להתעלם מאותה שורה.

7. סטטיק ובן אל עם עדן בן זקן וסטפן לגר – יאסו

אם מישהו ינסה לפרק את ה-DNA של המוזיקה הישראלית הוא לבטח ימצא נוכחות משמעותית של המוזיקה היוונית. תקיעת הנעץ ביוון במפה העולמית איננה בחירה רנדומלית של סטטיק ובן-אל (וג'ורדי), שכבר טיילו ביפן וברזיל, היא הניסיון הכי שאפתני שלהם להגדיר את הסאונד שלהם בתחומי המפה המקומית מאז "סלסולים". המרוויחה העיקרית מכל הסיפור היא דווקא עדן בן זקן שקיבלה את הפזמון הכי מרים מאז "מלכת השושנים". בן-אל אמנם מספק פתיחה מרשימה, אבל די נשכח בהמשך, סטטיק מאמץ מבטא מוזר וסטפן על תקן המציג של כל המשתתפים. הביט הזה אמנם עושה לרקוד ולשתות, רק שהגיע הזמן שהצמד ימצב את עצמם באופן משמעותי יותר על דפי ההיסטוריה המוזיקלית ויפסיק לנסות לשייף את הנוסחה ללהיט.

6. Sam Smith & Normani – Dancing with a Stranger

אנחנו קצת כועסים על נורמני. מאז שיצאה בסולו היא לא הוציאה אפילו פעם אחת שיר לבד. זה התחיל בדואט עם קאליד, המשיך לקלווין האריס, ועכשיו סם סמית'. כולם פרטנרים ראויים, אבל אם כבר סולו, שיהיה על אמת. מה גם שנורמני היא התורמת העיקרית לשיר. בזכותה סם סמית' נשמע פה פחות דביק מהרגיל, זכר לימים הראשונים שלו, ועדיין להישאר פסקול התכרבלות.

5. (Hozier – Almost (Sweet Music

הוזייר חזק ברפרנסים. ב-Nina Cried Power הוא מנה זמרים אהובים וחשובים, ב-Movement הקודם הוא רפרר לרקדנים פרד אסטר וסרגיי פולונין, ועכשיו בשיר החדש הוא מאזכר שירים ויוצרי ג'אז קלאסיים כמו צ'ט בייקר ודיוק אלינגטון. השיר דווקא לא מתקרב לז'אנר הזה ונשאר באזורים הרגילים שלו ומוסיף חמימות שמתאימה לימים פחות סגריריים.

4. The Killers – Land of the Free

הקילרס תמיד רצו להיות להקה אמריקאית אולטימטיבית, מעין ספרינגסטין בגרסת הלהקה. השיר החדש הולך עם הרצון הזה עד הסוף. כמו כל שירי ההלל הטובים, הקטע מדבר על כל מה שרע בארה"ב, ומתייחס אל השורה המפורסמת ביותר מההמנון האמריקאי בציניות מוחלטת. בשביל שהמאזינים לא יפספסו את המסר, הם קראו לספייק לי לביים את הקליפ שעוסק כולו בנושא הכי חם – הגירה וחומה. טראמפ ישנא את השיר, רבים אחרים יתרגשו, והקילרס הוכיחו שיש עוד הצדקה לקיומם.

3. Dawn – Sauce

עם השנים דון ריצ'רדס הפכה לזמרת המסקרנת ביותר בעולם הארנ'בי. מי שהחלה את דרכה בלהקת הבנות דאניטי קיין נמצאת כיום בעמדת המובילה, והשיר החדש הוא הוא דוגמה מובהקת. השיר משלב בין ביט כבד לסמפול סול-גוספל מה שיוצר מאזן לא שגרתי. בתוך כל זה דון שרה כאילו כל צליל הוא רקיעה מלאת עוצמה ואופי. השיר הוא הדבר המפחיד שאנחנו נמשכים אליו למרות אותות הסכנה. ממכר ביותר.

2.  משה פרץ – מתי

יש רגעים בקריירה של אמן שבמבט לאחור הוא יגיד עליהם – מה לעזאזל חשבתי. "מתי" של משה פרץ ייזכר לבטח בתור נקודת ההזיה ברפרטואר שלו. לא ברור כיצד עלה הרעיון להפוך את פרץ לזמר פופ-פאנק מינימליסטי מגובה באפקטים קוליים, כמעט האנטיתזה של כל מהותו. המופרכות של הדבר כבר הערימה עליו התנגדות של מעריצים אדוקים שלא הכי עפים על מה שמרגיש בהתחלה כמו התחנפות לקהל התל אביבי. העניין הוא שאחרי שמתנערים מכל המחשבות הצדדיות נשארים עם סוכריה מזוקקת של גרוב. כאן חייבים לציין את ההברקה בהפקה של מתן דרור, שבשנתיים האחרונות הפך לאחד ממפיקי הפופ היותר טובים בסביבה. המהלך הקיצוני מצדו של משה פרץ אולי יעלה לו בכמה מבטים מבואסים, אבל הוא הרוויח מדבקה גדולה של תעוזה, כי יוצר שרוצה להמשיך להתקיים צריך להשתחרר מהפחד ולנסות שביל אחר מדי פעם.

1. אהוד בנאי – זקוק למחילה

אהוד בנאי הוא קול של נחמה. ברגעים המופלאים שלו הוא מצליח לשיר את הפצעים שלנו ותוך כדי לרפא אותם. השיר החדש שלו מצטרף לרשימת אותם רגעים. הטקסט שנכתב על ידי בתו מרים כאילו יצא מידיו ומצליח לפרק רגעים קטנים בחיים שמספרים את העלילה כולה. אין פה קישוטים או טריקים ניסיוניים, רק פשטות הטוהר שמתחבא בין נשימות ומבטים. החיבוק הכי טוב שתקבלו השבוע.

האזינו לכל שירי השבוע בספוטיפיי:

או באפל מיוזיק: