זה קרה כששמעתי את השיר "חמסה חמסה" של עדי ביטי לפני חודשיים. ברשתות הזדעזעו מהקליפ הפרובוקטיבי ומהבחורה העירומה עם הסושי, זעקו מה יהיה עם הנוער, התייפחו שנגמרה המדינה.

תראו, החפצה זה באמת מבאס ובחורות עירומים זה חולירע - אבל אני בעיקר בהיתי בשיר וניסיתי להבין מה זה לעזאזל "איך אני שיין עפה עפה פיו פיו פיו". כל כך התרגשנו מהפרובוקציה בסרטון, ששכחנו להגיד וואט דה פאק על הליריקס. על מה השיר הזה מדבר בעצם? על זה שיש עליה עין אז היא עולה לג'רוז? מדוע?

אין מנהג מגונה יותר מלרדת על מוזיקת פופ כמו קשיש שדופק עם המטאטא מתחת לדירה של אלביס, ובואו, גם התינוק שלי שומע בייבי שארק כמו כל הסחים ואין לי מה להתנשא. אבל בחודשים האחרונים הפופ הישראלי התכנס לתוך נוסחה קבועה ורפטטיבית - ואני אפילו לא אזכיר את המילה "קוקוריקו" - כי זה קל מדי. עדי ביטי, נועה קירל, אפילו אלה לי להב שאמורה להיות פרש ונטע ברזילי שאין לי מושג כבר מה היא אמורה להיות - גם הן חוטאות בתבנית. והנוסחה הזאת הפכה ברורה מתמיד כשהקשבתי ל"טפו טפו טפו פיו פיו פיו" של ביטי.

המתכון הולך ככה: שיר עם אטטיוד של העצמה, רצוי נשית, ואריאציות על "אני מדהימה אתה לוזר עוף מכאן" ("אל תתחיל איתי זה ביזבוזה", "לא בא לי אותך פה", "מיליון גברים סובבתי"); רמיזות לרחבת ריקודים כלשהי ("בום תרים לי עוד", "תרקוד איתי הלילה"); ביטויים מעולם הגייז, כי אחרי ילדות בנות 12 הם קהל היעד העיקרי של השירים האלה ("איזה וודג' למות"); אינגלוז מופרך ("אין לי טיים", "יש לי פרייד"); מטאפורות חסרות היגיון ("מתפוצצת על החיים שלי כמו סופר נובה", "כולי מטפטף כמו גלידות"); מילת מפתח מסקרנת בכותרת ("חמסה", "קוקוריקו", "פאוץ'", "לימונדה") והרבה ג'יבריש, בעיקר בפזמון, יה יה, פיו פיו, בום בום, גרר גרר. עכשיו ערבבו הכול במחולל אוטומטי - וקיבלתם את כל התוצרת היוטיובית של 2020. 

 

"זקנים לא צריכים לכתוב פזמונים", אמר יהורם טהרלב לפני כמה שנים, וצדק. אבל הזקנה הספציפית הזאת מחפשת עכשיו הכנסה מהצד, והיא כרגע פיצחה את נוסחת הקסם של הפופ הישראלי, אז מה, אני לא אנסה לכתוב שיר של עדי ביטי? אני בעסקי הכתיבה כבר כמה עשורים, זה אמור להיות פיס אוף עוגה כמו שבטח היו אומרים בשיר שלה.

אז שינסתי שרוולים וניגשתי לעבודה. שם השיר שהמצאתי שילב בתוכו את האטטיוד המעצים, את מילת המפתח המסקרנת וגם קצת סלנג רטרו עממי - "סחה עליי". משם, עם הנוסחה המנצחת בכיס, המילים כבר זרמו בשפריץ.

בייבי אתה לא בלו"ז
קלוט ת'וודג', דחוף אשפוז
תשמע ת'ביט, תזיז ת'גוף
נרים ת'פארטי עד ה-Roof 

סחה עליי
בּוּ בּוּ בּוּ (יה, יה)  

סחה עליי
בּוּ בּוּ בּוּ (יה, יה) 

בייבי אתה לא בלו"ז
עפת קוקי על השוז
תדליק ת'פון באפליקץ
הלב שלי בסרט רץ 

בייבי אתה לא בלו"ז
קח טקסי ותתחיל לזוז
מאמי אתה לא באופנאז'
אני עושה ממך קולאז'

סחה עליי
בּוּ בּוּ בּוּ (יה, יה)  

סחה עליי
בּוּ בּוּ בּוּ (יה, יה)

(צילום: יוטיוב/רומן הרטן/רחלי רוטנר)

ראיתם מה עשיתי שם עם הקיצורים המדליקים והצעירים, כמו "תדליק ת'פון באפליקץ"? במקום "תדליק את הטלפון הנייד באפליקציה"? והפזמון? הוא פשוט בסים מונוטוניים עם קול של אישה לוחש בתשוקה "בו בו בו". גאוני. זה בדיוק ה"פיו פיו פיו" וה"רולי רולי רולי" וה"יאם יאם יאם". זה הולך להיות הלהיט הבא של הילדודס, קל.

שלחתי את השיר למנהלים של עדי ביטי ונועה קירל, שתי הגברות הראשונות של הפופ. המנהלת של ביטי הבטיחה להעביר את השיר לצוות האמנותי שלה, "ואם יהיה רלוונטי נעדכן". נתתי לה שלושה ימים ואז שאלתי אם יש תשובה מהצוות הנ"ל. "כרגע לא נתקדם לדעתי", היא סימסה .

"אשמח לדעת מה צריך לתקן או לשנות בטקסט", סימסתי בחזרה. אמנם הטקסט מושלם לדעתי, אבל אם צריך לזרוק פנימה איזה מספר פרובוקטיבי כמו 69 אני אזרום. "לא יודעת מה להגיד לך לשנות", ענתה הנ"ל, "זה פחות התוכן, היא פשוט עובדת עם צוות די קבוע". 

הבנתם? גברת ביטי עובדת עם צוות קבוע בלבד. באמת איך אפשר לוותר על תמלילנים שחורזים "קארמה" עם "קאווה" לטובת מישהי שקיבלה 98 בבגרות בלשון. יכול להיות שלא הייתי פרובוקטיבית מספיק בטקסט? אחרי שחברת כנסת מצייצת עלייך שאת סכנה לנוער סף הריגוש שלך עולה כנראה. 

המנהל של נועה קירל קיבל את הטקסט אבל ביקש סקיצה. "אנחנו עובדים רק עם סקיצות מוכנות, אם יש לזה לחן ואתם יכולים להקליט את זה - אתם מוזמנים להעביר לנו בצורה מסודרת, כפי שנהוג בתעשיית המוזיקה". פאדיחה, לא ידעתי שככה נוהגים בתעשיית המוזיקה. מאיפה אני אשיג לי לחן ועיבוד מוזיקלי? אמנם אבא שלי מלחין במקצועו, אבל בעיקר קטעי חזנות ושירים חסידיים, קשה לי לדמיין אותו מלחין "בו בו בו" על הקלרינט שלו (למרות שכמה זה כבר שונה מ"יאבבם בם"?). 

כאן נחלץ לעזרתי אחד העוקבים שלי בפייסבוק, לאל מצרפי, ששמע על הפרויקט והתנדב להלחין ולהקליט סקיצה בקולו הפרטי. יצא פזמון קצת קצבי מדי בהתחלה, ואני התעקשתי שהוא צריך להיות איטי ומשעמם - כמו כל שירי הפופ האחרים. פעם הרי היינו מחכים לפזמון כדי לרקוד, אבל מאז ה"טודו. טודו. בום" לפני שלוש שנים, הפזמון זה המקום שבו המוזיקה נעצרת והזמר נובח את המילים אחת אחת כמו בטקס של תיכון. מצרפי תיקן את הפזמון לסטייל עצירתי יותר - והנה יש לנו סקיצה מסעירה. 

המנהל של קירל לא התלהב. "לא התחברתי לזה כל כך", הודיע כששאלתי מה דעתו עכשיו על המילים. "אולי זה כי הטקסט הוא לצעירים יותר", עניתי לו, למרות שהוא צעיר ממני בעשור וחצי ובחיים לא ראה את רבין בלייב. הוא נעלב ולא ענה יותר.

יכול להיות שאני צריכה גם פיפל סקילז בתחום הזה, ולא רק כישרון כתיבה. שלחתי את הסקיצה גם למנהלת של עדי ביטי, אולי עכשיו עם לחן אצליח להסתנן לצוות הקבוע היוקרתי, אבל גם היא לא ענתה, אולי שמעה במסיבת מנהלי הזמרים מה אמרתי להוא של קירל, אולי סתם נמאס לה להמציא ואריאציות על הסירוב שלה. לבסוף שלחתי את הסקיצה גם למנהל של אלה לי להב, אולי מההיפסטרים תבוא הישועה, אבל גם הוא מסמס אותי עם "לא רלוונטי כרגע". זה לא הוא - זוט עני.

טוב, אולי התחלתי בגדול מדי. אולי הייתי צריכה למצוא איזו נערה אנונימית, לבנות אותה מאפס, לתפור סביבה מותג שלם של קלמרים ושערוריות ואז להקליט לה את השיר שלנו. אבל מה לעשות, האכילו אותי ביותר מדי סיפורי סינדרלה, ואני נחושה בדעתי להצליח בדוך ולא בסיבוב. קירל לא רוצה אותי, ביטי לא רוצה אותי, להב לא רוצה אותי, מה אפשר לעשות הלאה? פשוט מאוד, להוסיף מעוואלים ולפרווד את הסקיצה לעדן בן זקן. טו בי קונטיניוד. LO BEMET.