בישראל של החודשים האחרונים לא רק שהמציאות עולה על כל דמיון והשגרה מתעלה על כל פארודיה - שרשרת האירועים המטורפת והלא צפויה לכאורה שנקראת חיינו בישראל 2020 ממש מגשימה כמה טקסטים שנכתבו הרבה לפני שמישהו כאן היה מאמין שמגיפה מסתורית תשנה סדרי עולם ומדינה.
חצי שנה אחרי ששמועות על וירוס מסתורי החלו להציף את העולם והכניסו את גלובוס לחרדה קיומית, ליקטנו שישה שירים שמרגיש כאילו הקדימו את זמנם ומתארים כמעט אחד לאחד את אירועי החודשים האחרונים.
וירוס יהומה / חמי רודנר ויובל בנאי
"אין מילה כזאת 'יהומה' במילון. המצאתי את המילה כדי לכנות את הבלתי ניתן לתיאור - העידן הפסיכי שאנחנו חיים בו". במילים האלה תיאר חמי רודנר את השיר שיצא באפריל 2019 ונפתח במשפט: "חולדות וירטואליות נושאות בברוטאליות את וירוס יהומה, וירוס האימה".
אז אמנם בשיר של רודנר מדובר בעטלף ולא בחולדה, אבל בואו לא נתקטנן, בכל זאת מדובר בשיר שפורש בשלוש וחצי דקות את כל מה שאנחנו חווים מאז פרץ לחיינו הנגיף – פייק ניוז, שחיתות, מחלות, חרדות ואלוהיות שכל אחד מרשה לעצמו לאמץ: "כנופיית הסדר והחוק, ממשלת סתום ת'פה, ממשלת שתוק, ממשלת להראות לכולם ת'שמוק. דואגת רק לעדר, גונבת לעצמה, מפטמים אותנו בטונות חרדה, מכור לאינפורמציה, האל במכונה".
איכשהו, השיר הזה חמק בזמן אמת מאוזני הרדיו ועהקהל כשיצא לפני ארבעה חודשים, אבל עכשיו, כנראה יותר מתמיד - זה בדיוק הזמן להשקיע בו האזנה ובעיקר מחשבה.
Wc / לא ניכנע
האחים אריה ואבשלום הספרי לא עשו אף פעם מאמץ להתחבב על אף אחד, אבל איכשהו השיר שלהם, "לא ניכנע", שיצא לפני כשנתיים הפך לאחד מהמנוני המחאה הזו.
"אנחנו נילחם על החופים ובנקודות הנחיתה... נלחם בירושלים, בקיבוצים ובשפלה, נלחם בכח מתעצם ברשת החברתית, ברחבת בית הכנסת הגדול וברחבות הריקודים. אנחנו נגן על הבועה שלנו, לא משנה מה המחיר. אנחנו לעולם, לעולם לא ניכנע."
הרבה לפני שאסף אמדורסקי ניצב בפרונט, הצמד wc נולד כהרכב מחתרתי ונושך שמבוסס על הבעת מחאה חסרת פשרות בשירים שלהם ורק חיכו להתפרץ בסיטואציה הנכונה. "אמנם אנחנו הרכב שמעולם לא שלח סינגל לרדיו, אבל יש לנו את משרד היח"צ החלקלק ביותר. הוא נקרא הפאקינג מציאות הישראלית והפאשיזציה הפושה בחברה בע״מ." כך כתבו פעם בפייסבוק על עצמם ומאז משרד היחצ הזה לא מפסיק לעבוד במרץ.
האזרח הקטן / שם טוב האבי
אופרת הרוק הטלוויזיונית עלתה לאוויר אמנם לפני חודש ובעיצומה של המחאה, אבל די ברור שתמיר בר ורביד פלוטניק כתבו את הטקסט הזה לפני כשנה, הרבה לפני המשבר הכלכלי שפקד אותנו.
"מאה עשרים אנשים לא מספיק משכילים, מחליטים לי על מה שנהיה. מאה שמונים הם דופקים לי פרסה בכל פעם שיש החלטה שטובה", וזה רק חלק קטן מטיעוניו של הנאשם שהעלים מיסים בלהיט הוויראלי, אבל הקטע במלואו מייצג את רובנו ואת כל הקבוצות שמרכיבות את ההפגנות בשבועות האחרונים – העצמאיים, הדגלים השחורים, אנשי התרבות ועוד.
כולנו האזרח הקטן שמרגיש חסר אונים מול השלטון, הבירוקרטיה ושאר עוולות שלא בשליטתנו, ולא במקרה אחד המשפטים הפופולריים שמככבים על השלטים בהפגנות הוא "האזרח הקטן אני".
זמן להתעורר / הדג נחש
זה לקח שבע שנים אמנם, אבל בסוף המפגינים התעוררו ואימצו את הטקסט בפזמון הקליט שקרא: "זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר, נצא מהחורים ביחד די להסתתר. תרימו את היד תפתחו את הפה מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה"
עד לפני כמה חודשים, יצירת שירי מחאה בישראל לא הייתה כל כך אופנתית, אבל הדג נחש אף פעם לא הסתתרו מאחורי העמדות שלהם, ולמרות זאת - נשארו פופולריים מאוד והתמקמו בלב המיינסטרים. איכשהו, כנראה שאנחנו בעיקר נהנים לרקוד את המוזיקה, אבל מסרבים להפנים את המסרים שהדג מנסים להעביר לנו כבר שנים. רק השבוע הם הוציאו שיר מחאה נוסף שנקרא "בומבה!" והפעם נקווה שיעברו פחות משבע שנים עד שהוא באמת ישפיע וייתן את אותותיו.
צועק את שחסר לו / מאיר אריאל
בין כל שאר הדברים שהם הצטיין, מאיר אריאל היה נביא שהקדים את זמנו בכל כך הרבה מובנים. מעט מאוד אנשים הקשיבו לו באותם ימים, אולי חששו לקבל את האמת כפי שהיא, או שחלק מהדברים כמו החזון ב"חיית הברזל" נשמעו אז בדיוניים - אבל מבחן הזמן קובע שמאיר אריאל צדק. מדובר בשיר הכי ישן ברשימה שהוקלט כבר ב-1996 ויצא כשנה לאחר מותו באלבום "מודה אני".
"אדם מפגין את שחסר לו, חסר לו כח מפגין כח. חסרה לו ריבונות מפגין ריבונות, חסרה לו נחישות מפגין נחישות. חסרה לו נוכחות מפגין נוכחות, אדם מפגין את שחסר לו. לא חסר לו - לא מפגין"
24 שנים אחרי, ולכולנו יש חוסר ענק בכל מיני תחומים, אבל כל מה שנשאר לנו בימים אלה, כך זה מרגיש, הוא בעיקר להפגין אהבה ובחינם.
מבול / רונה קינן
"אם נשרוד את המבול הפעם, כל חיוך יהיה שונה, נגוע".
בהחלט אפשר להקביל את החוויה הכלל עולמית בחודשים האחרונים למבול התנ"כי, ויש תחושה ששום דבר לא יחזור באמת לקדמותו. הכל ישתנה – החינוך, התרבות, הקשרים החברתיים, הכלכלה, הפוליטיקה – כולם בעיצומו של זעזוע מטורף.
רונה קינן הרגישה את אותו זעזוע כשכתבה כבר בשנת 2000 את הטקסט המקורי באנגלית -"Earthquake" -שהפך אחרי 3 שנים למבול באלבומה הראשון. "והכל יקפא פתאום אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב, לחבק ולעזוב". ככה בפשטות, בלי חשש ממגע אדם, קירבה וכל הדברים הבסיסיים שבקשר בין אדם לחברו עד שהגיעה הסיטואציה, הווירוס או המציאות, כפו עלינו בדיוק את ההפך ושינו את חיינו לנצח.