כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים
הטקסט שאתם רואים כאן למעלה הוא שיר אהבה. כתב אותו נתן אלתרמן, מגדולי המשוררים של התרבות העברית, והוא מתאר את רגשותיו הסוערים לאהובתו. התשוקה פורצת מכל דימוי ואות, כששוב ושוב עולה בדמיוננו גופו הסחרחר של אלתרמן, רועד ומשתוקק, מפרכס ומיטלטל, ולבסוף צונח מתעלף במרכז החדר, שפתיו לוחשות חרש את שם אהובתו.
לעומת זאת, הביטו נא בטקסט של השיר החדש והפופולרי "עור ברווז", ששודר השבוע באתר הפייסבוק. גם הוא מתאר את תשוקת הדובר לאהובתו, אך התיאור כאן הוא חלול, רפטטיבי ועילג: "עור ברווז, עור ברווז, ואיך שהיא עושה לי עור ברווז, עור ברווז, עור ברווז, ואיך שהיא עושה לי עור ברווז". איזה הבדל בין שני הטקסטים, או כמאמר הפתגם – "מצא את ההבדלים".
כשנחשפתי לאותו "שיר", ואני בכוונה כותבת "שיר" במרכאות כפולות כדי להעמיד את הכינוי הזה בספק, נדהמתי לגלות לכמה "שיתופים" הוא זוכה וכמה מחמאות מורעפות עליו. "גדול", "ענק", כתבו עליו המאזינים, וחשפו אמת מדאיגה על התרבות שלנו: כך, לדעת הציבור הישראלי, אמור להיראות שיר אהבה, וכך אמור להתבטא משורר. זוהי התרבות החדשה שלנו: שלושה צעירים בלבוש מרושל ששרים לנערה שהם כלל לא מכירים, ואף משלבים בשיר מילות רחוב כמו "פאק" ו"בא לך לרקוד". ואין פוצה פה ומצפצף, להיפך - מהללים אותם וכותבים להם בתגובות "מושלם". האמנם, כך נשמע שיר "מושלם"? "הכניסיני תחת כנפך" הוא שיר מושלם; "בלילה בא המבשר" הוא שיר מושלם. לאן הגענו, ששיר ובו משפט כמו "יש פירות, אין פותחן, חזרנו אל הבית", שורה שאין לה שום משמעות ותכלית, נחשב אף הוא למושלם? כיצד איבדנו את המשוררים הדגולים, שהעשירו את תרבותנו במילים שרוממו את רוחנו והרחיבו את אופקינו?
טקסט רשלני - יתרון?!
יאמרו אלה שמלמדים זכות על תרבות הצעירים - את מגזימה בדברייך, שבויה בקסמו של העבר. כך יאמרו הם. אם כן הרשו לי בבקשה להציג את טיעוני, באמצעות שורות ה"שיר" עצמו והשוואתן לציטוטים משירי משוררים עבריים קלאסיים.
"אוהבת פתיתים פותרת חידון, נוסעת לים וחונה בירקון", שרים ה"זמרים" הצעירים לאהובתם. קראו את השורה הזאת שוב והגידו לי אתם: היש קשר בין אהבת פתיתים לפתירת חידונים? אלתרמן היה מקפיד שכל דימוי ירחיב ויעמיק את הדימוי שלפניו, והייתה זו מלאכת מחשבת. ואילו כאן, אנו עדים לרצף של עובדות על אותה "אהובה" שאין בינן לבין עצמן דבר. השוו למשל לשירו של חיים נחמן ביאליק: "צנח לו זלזל על גדר וינום – כה ישן אנוכי: נשל הפרי – ומה לי ולגזעי, ומה לי ולשוכי?" הזלזל מבצע כאן סדרה של פעולות בעלות קשר הדוק זו לזו: תחילה הוא צונח על הגדר, לאחר מכן הוא נם, ולבסוף הוא מדבר. כל מעשי הזלזל נובעות אלה מאלה ומלמדות על מהותו. כלום היה מעז ביאליק לכתוב שורה תפלה כמו "צנח לו זלזל על גדר וינום, נוסע לים וחונה בירקון"? מובן שלא. אם כן, מדוע שורה בסגנון זה מתקבלת בברכה בשיר "עור ברווז"? הייתכן כי העובדה שמדובר בזמרים צעירים ונאים, גורמת לנו להעלים עין מכתיבתם הקלוקלת?
שימו לב גם לשורה הבאה: "גע גע גע גע גבר אל תיגע בה - גע-בה". האבסורד כאן זועק לשמיים – מחד, מבקש הדובר "גע", כלומר שניגע באהובתו; מאידך, הוא פוקד "אל תיגע בה", דרישה הסותרת את בקשתו הראשונית; ואם לא די בכך, בסוף המשפט הוא שב ומצווה "גע-בה", ושוב הופך את הקערה על פיה ללא כל סימוכין. רשלנות כתיבתית שכזו עשויה להיסלח לו היה מדובר בשיר בוסרי הנכתב למגירה, אך לא כך הוא הדבר. כלום לא עבר הטקסט עריכה בטרם נשלח אל אתר הפייסבוק והושמע באוזני אנשים רבים כל כך? אך מתבקש להשוות את השורה המביכה הזאת לשירתה של רחל המשוררת: "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם". גע בם, ותו לא. המסר ברור: יש לגעת בהרים. מה היינו אומרים, לו כתבה רחל "הושט היד וגע בם, אל תיגע בם, גע בם"? היינו בוודאי צוחקים לה בפניה ללא שהות. ושוב אנו נוכחים לדעת, עד כמה שונים הסטנדרטים שלנו כיום לעומת אלה של פעם. העילגות, הריקנות, חוסר העקביות – כל אלה, במקום שיוקעו על ידי מאזיני הפייסבוק, מתקבלים בתשואות.
ומה יהא על ילדינו?
אין בדעתי להלין על הסרט שליווה את השיר המביש – בניגוד לכתיבה הרשלנית, מלאכת הצילום והעריכה דווקא בוצעו במקצועיות וגם אני התרגשתי למראה נופי ארצנו ממעוף ציפור המוצגים בסרט. אולם השיר עצמו מעיד בעיניי על מגמת הידרדרות בתרבות הישראלית וכנגזר ממנה, גם באמות המוסר שלנו כחברה. תרבות שבה שירים שטחיים נחשבים יצירות אמנות, ושפה קלוקלת מקבלת במה אפילו באינטרנט, היא תרבות שממנה יוצאים גם רוצחים, אנסים ורודפי שררה. אל ייפלא הדבר בעיניכם, אם אותו נער שלחץ "לייק" למרגלות הסרטון ימצא עצמו מתפתה לגניבה במרכול או להשחתת רכוש כיתתי. תרבות מנוונת היא הגרעין של כל ריקבון חברתי, ועלינו לזעוק נגדה כאשר היא מגיעה לפתחנו. זוהי זעקתי.
יעל ברטוב היא מורה ומרצה לחיבור
(הטור הוא טור סאטירי)