יש כזה דבר היפ הופ אמיתי, רק תקשיבו לקנדריק לאמאר
1. ראשית כל אני רוצה לפתוח בהתנצלות. בטור הקודם כתבתי בטעות שטופאק נולד בקומפטון, מה שלא נכון, ומיד קיבלתי על הראש בתגובות, הוא הרי נולד בניו יורק ורק בגיל 17 עבר לקליפורניה!! כאילו דהההה!! כמה הולם לפתוח את טור ההיפ הופ הראשון שלי עם טעות כל כך חמורה. אז אני רוצה לבקש רשמית סליחה ומחילה מקהילת מעריצי טופאק בארץ, ואני מקווה שלא פגעתי יותר מדי בכבודו של מר״ן (אני יותר טיפוס של ביגי אגב, אבל על זה אני לא מוכן להתנצל).
2. השבוע התכבדנו אני ומושון (מיכאל מושונוב) להשתתף בערב שואוקייס של היפ הופ ישראלי במועדון הפסאז׳ בתל אביב, שאורגן במיוחד עבור סרט דוקומנטרי קצר שמפיק אתר Noisey, הלא הוא אתר המוזיקה של ענקית התקשורת ההיפסטרית Vice Magazine. לא ברור בדיוק למה, אבל מישהו שם בלונדון החליט לעשות דוקו על היפ הופ ישראלי בהנחיית מייק סקינר (הלא הוא דה סטריטס, אחד הראפרים האהובים עליי מהאי הבריטי). למרות שהאירוע התארגן בחופזה, היו הופעות ממש מעולות של אורטגה, פלד, סגול 59, לוקץ׳, סאז וסול מונק, והמקום היה מפוצץ, ועוד ביום שני. מסוג הערבים שגורמים לך להאמין מחדש במה שאתה עושה. בהיותי החטטן שאני, ניגשתי לבמאי מהצוות הבריטי ושאלתי אותו את מי עוד הם מראיינים. הוא סיפר לי שהם הולכים על תמונה רחבה של כל הסצנה, מבן בלאקוול והעבריים בדרום, הסצנה המחתרתית הירושלמית, ועד לישיבה באולפן של סאבלימינל. התרשמתי מאוד מההיכרות שלו עם הדמויות והתרגשתי לקראת הסרט המקיף שיעשה כבוד לראפ העברי. ״דר איז אונלי וואן פרסון וי קאנט פיינד", הוא אמר לי, ״דה שאדו! דו יו נו הים? איט ווד בי אמייזינג״. בשלב הזה הלכתי להזמין לי עוד משקה.
3. באותו קונגלומרט ענק שעומד מאחורי אתר Noisey פועלת גם חברת תקליטים, Vice Records, שהוציאה לפני שבוע את אלבומו החדש של הראפר הניו-יורקי אקשן ברונסון, אחת הדמויות הצבעוניות והכיפיות ביותר שיש להיפ הופ להציע כיום. ברונסון, או בשמו האמיתי אריאן אסלאני, צבר מוניטין בשנים האחרונות דרך סדרת מיקסטייפים ואי.פיז שהוציא באופן עצמאי, והתבלט בעיקר בזכות הראפים הפנטסטיים והשערורייתיים שלו והעובדה שהוא בחור לבן, שמן מאוד עם זקן עבות ג׳ינג׳י, שמקנה לו מראה של היפסטר ברוקלינאי-פוגש-נהג משאית. ברונסון, ההפך המוחלט מכל דבר שקשור באתלטיקה, מרפרפ על כך שהוא קופץ לגלגלון מתוך לימוזינות ונוחת במועדון בשפגט עם ג׳וינט דלוק בפה. מקצועו הקודם כשף נותן לו את הידע להכניס לראפים שלו אינספור רפרנסים למנות גורמה, ולמרות שהוא לא ראפר קומי מן המניין, הוא ללא ספק אחד המצחיקים ביותר שקיימים כרגע. הראפים שלו אולי לא עמוקים במיוחד, אבל יש בהם דמיון ויצירתיות מופרעת שנותנים להם כוחות על. הרי הרבה מתרבות הראפ עוסקת בפנטזיות - ראפרים מצלמים קליפים באחוזות שלא באמת שייכות להם ובונים לעצמם (ולמאזינים שלהם) עולם שבו אין שום דבר חוץ מכסף, בחורות, סמים ומכוניות. יש מי שטוען שזהו שורש כל הרע בראפ, אך לדעתי מדובר בדיוק בסוד הקסם שלו. הביטחון העצמי המופרז והטוטאליות של הראפרים האלה היא זו שמטעינה את ההיפ הופ באנרגיה ונותנת את תחושת התעלות הנפש. אני תמיד אומר שראפר טוב גורם לך להאמין שהוא גנגסטר-פלייבוי-מיליונר. ראפר מעולה גורם לך להאמין ש*אתה* גנגסטר-פלייבוי-מליונר.
ובכל זאת, גם אם אתה לא ממש שונא ואפילו אוהב את הפוזה הזאת, אי אפשר להתעלם מכך שהראפ בשנים האחרונות נכנס לתבנית מונוטונית ובעייתית. כולם מדברים על אותן ה-Hoes ואותם מותגי היוקרה. ואז הגיע ברונסון ושבר את כל הכלים, עם עולם מושגים חדש ומסעיר, רגע אחד הוא ממליץ על מנת קארי תאילנדית מהשכונה שלו, רגע אחר הוא במדיסון סקוור גארדן משחד את פאטריק יואינג למכור את המשחק, וברגע נוסף הוא מלמד את הבת שלו לירות בשוטגאן. בז׳אנר שמחפש כל הזמן להגדיר את מה שמגניב, ברונסון הוא סוג חדש ומרענן של קול.
חדש-ישן זאת אומרת, כי בסופו של דבר, ברונסון מגלם גלגול נוכחי של מגניבות ניו יורקית מחוספסת שכבר מזמן נדמה שאבדה בים ההיפסטרים. וכך גם בדיוק נשמע האלבום שלו - חף מכל השפעה של טרנדים, אירוחים מיותרים של כוכבי הרגע ויומרות אמנותיות גבוהות שכביכול ״אמורות״ להיות בכל אלבום היפ הופ רציני (עם כל הכבוד לקנדריק, כן?). ההפקות באלבום, עליהן חתומים חברים כמו אלכמיסט, נואה ״40״ שביב (המפיק של דרייק), ומארק רונסון, מושפעות מרוק אמריקאי אייטיזי, בלוז, וסווינג לאס ווגאסי של פרנק סינטרה. ברונסון מדגים באלבום יכולות שירה בעייתיות משהו (השיר הראשון," Brand New Car", מתחיל בפזמון שהוא זיוף אחד גדול) אבל זו בדיוק הנקודה - הוא פשוט לא שם זין. בשיר "City Boy Blues" הוא כבר ממש מזמר על ריף בלוזי מעולה על בחורה שרוצה אותו רק בשביל הכסף, ומצליח להצחיק ולרגש בו בזמן.
ההשפעות הלבנות של האלבום עובדות לא רק באופן שבו ברונסון מתחבר אליהן מצוין ומוציא מהן דימויים מצחיקים, אלא גם באופן יותר כללי - סוף סוף ראפר לבן שלא מתבייש בלובן שלו אלא משתמש בו כיתרון. רגע, זה יצא לי קצת גזעני. מה שאני מתכוון להגיד זה שבימים בהם איגי אזליה מאמצת מבטא שחור מזויף מצד אחד, ומאקלמור פשוט מעדיף להתחנף לאימהות בנות 40 מצד שני, כיף שיש ראפר לבן שמצליח להגדיר את מה שבאמת מגניב, מסעיר ובלתי נשכח בתרבות ממנה הוא בא (״אני כמו בילי ג׳ואל באצטדיון!״ הוא אומר בשיר "Terry", ואז מתלבט איזה מכונית אייטיזית לקנות, ואז נוסע לאכול פנקייקים"), ובעצם מוכיח שהכול זה מוזיקה וזה בכלל לא משנה מי אתה ובאיזה צבע אתה, העיקר שאתה יודע לאכול ולעשן טוב. גם ב"Mr. Wonderful" הדימויים המצחיקים לא מפסיקים - אקשן מדמה את עצמו למאלף בזים, עושה פדיקור, שט בסירה בים האדריאטי ומתעורר בבוקר בבית מלון עם בחורה שנראית כמו בת דודה של הזמר סיל.
ובכל זאת, יש גם רגעים רציניים יותר באלבום - השירים "City Boy Blues", "A Light in the Addict" הם מעין סאגה בשני חלקים המתארת מערכות יחסים סבוכות עם נשים (או שאולי זה סמים?). וגם הלהיט "Baby Blue" בשיתוף צ׳אנס דה ראפר מצליח לגעת בלב. יש גם רגעים בהם האלבום נופל - בעיקר בקטעים האינסטרומנטליים הארוכים שאמורים להקנות לו תחושה של יצירה שלמה ומוזיקלית, אך למעשה קצת מאבדים גובה ונמשכים יותר מדי. אבל סך הכל מדובר באלבום מעולה וכיפי שהוא גם נקודת פתיחה מעולה למעריצים חדשים. אז תכינו לעצמכם משהו טוב לאכול, גלגלו איזה קטנה ושבו להקשיב לראפר שבאמת מגדיר מחדש את המושג ״יחיד במינו״.