"האם אי פעם טסת לטוקיו? הג'טלג הוא ההגדרה למשבר אקזיסטנציאליסטי", אמר תום יורק לפני כחודשיים בריאיון, רגע לפני שסיפר ספק חלום ספק הזיה עקב חוסר שינה שחווה במהלך אחד מימי הג'טלג בטוקיו. בחלום בני האדם והעכברושים החליפו ביניהם. הוא התעורר עם תמונה ברורה של בחורות בעקבים, אבל הן היו בעצם עכברושים, ובני האדם היו בפתחי הניקוז. אחר כך היה לו חלום נוסף בו הוא ראה את גורדי השחקים של לונדון זזים לאיטם. יחסית לתת מודע של יוצר מבריק כמותו, אפשר לומר שמדובר בדימויים די פשטנים.
ניסיתם פעם לספר לאדם אחר חלום שהתעוררתם ממנו כרגע? לא פשוט כמו שזה נשמע. ברגע שפרטי החלום יוצאים בקול רם, ואתם נאלצים להגיד משפטים סתומים כמו "פשוט ידעתי שנהג הרכבת היה אמא שלי אבל גם שמעון פרס", מתבהר עד כמה ההיגיון הפנימי של החלומות שלנו פועל במישורים אחרים מכל היגיון מציאותי שאנחנו יכולים לבטא. אנחנו יודעים כל כך מעט על עולם החלומות, ומי שאומר לכם אחרת הוא שרלטן. קראתי באיזה אתר פירוש חלומות שלחלום על עכברושים מנבא זוגיות בריאה לשנים הבאות. כנראה שלא שמעו באתר הזה אף אלבום של רדיוהד.
ובכל זאת, ברור לנו שבחלומות יש איזו אמת נסתרת על עצמנו, שצף מזוקק של מחשבה שניצת רק ברגע שכל המערכות האחרות נכבות. "ANIMA", אלבום הסולו השלישי של יורק, מחפש בדיוק את הרגעים שבין החלום למציאות, בין הערות לשינה. הניקור הקטן של נפילה לשינה, המצמוץ הראשון של היקיצה. "התעוררתי עם הרגשה שאני פשוט לא יכול לקחת", הוא שר בקטע השני של אלבום, "(Last I Heard (...He Was Circling the Drain", וממשיך לספר על אנשים בגודל של עכברושים.
לאורך עשרים השנים האחרונות, ובמיוחד ברצף אלבומי הסולו שלו (כולל פרויקט הצד Atoms for Peace), יורק יצר ז'אנר משל עצמו. יחד עם המפיק נייג'ל גודריץ', שעובד עם יורק עוד מהאלבום "The Bends", הוא בנה עולם קולי שמרחף, לפעמים כמעט מילולית, בנפרד מכל הספרה המוזיקלית. מקצבים אלקטרוניים קרים, רפטטיביים ומתפתחים כאחד, שמכוסים בקולו המאנפף כשובל עשן שעוטף את הקראנץ' הדיגיטלי. מכות קרות שמניעות פעימות חמות. המוזיקה שהוא יוצר תמיד נחוותה קצת כמו חלום בגוון מסויט, אבל ב-"ANIMA" הוא שוקע לעומק השינה וחוזר משם מעורפל ומדויק במיוחד. הבזקים של תמונות דיסטופיות מונחים על גבי לופים מצלצלים. כמעט אפשר להרגיש את שפם עכברושי האדם מבריש את קרסוליכם.
זו תחושה מצמררת, וזה בדיוק מה שיורק מנסה להעביר באלבום. הדיסוננס בין הדחף להזיז את הגוף לצלילי המקצבים האלקטרונים מדיטטיביים מתרסק מול השירה המלנכולית של יורק, וכל מה שנותר הוא לצלול לשכבות הלופים האפלוליים. ברגעיו הטובים ביותר הוא מקצין בעזרת ההתנגשות המוזיקלית את הדיסוננס - ב-"Dawn Chorus", שבנוי כולו על שירה בתו אחד, הוא מצליח להפוך שירת ציפורים לרעש מכאני; "Impossible Knots" מציג מקצב דראמ'נ'בייס עולץ שמתרסק על סופת הרמוניות מיואשת; "Twist" עושה לטכנו פירוק והרכבה מחדש במשב קור של מכאיב. הוא אמנם לא מביא דבר מה חדש, אבל בהחלט שכלל את הדבר שהוא עושה הכי טוב (באלבומי הסולו) לדרגת גימור מושלמת.
על פי הגותו של קארל יונג, אותה אנימה שנתנה לאלבום את שמו היא הפן הנשי של התת מודע הגברי, שלעיתים מתבטא בדמות נשית בחלומותיהם של גברים. על עטיפת האלבום האנימה מגולמת על ידי המשולש אליו צוללת דמות עמומה, אבל בסרט הנלווה לאלבום, שביים פול תומאס אנדרסון ("לילות בוגי", "זה יגמר בדם"), המראה הנשית הזו מגולמת בידי השחקנית האיטלקיה דיאנה רונצ'יונה, בת הזוג הנוכחית של יורק. הסרט בן 15 הדקות – שהוא יותר קליפ נראטיבי יפהפה לשלושה משירי האלבום – מציג מעיין חלום מעגלי שמגשים כמה מהתמות באלבום: חרדה, בדידות ואנטי קונפורמיזם באווירת דיסטופיה מלנכולית. אתם יודעים, המותג של יורק.
הצלילה לתוך החלום מתבטאת לא רק בדימויים והנושאים של האלבום, אלא גם באופן היצירה. יורק וגודריץ', בהשראת הופעותיו החיות של פליינג לוטוס, בנו את האלבום הזה מתוך הופעות מאולתרות בחלקן, וסשנים מגובבים בהם יורק הקליט קטעים לא גמורים ושלח לגודריץ' את חומרי הגלם לשחק איתם, לעוות ולהפוך ללופ מזוקק. רק אז היו מתחילים השניים להתייחס לקטעים כשיר, ולשייף אותם שוב בהופעות. חלק משירי האלבום צצו בהופעות עוד ב-2012, בגרסאות פרימיטיביות במיוחד. עבודת השיוף היסודית בולטת בתוצאה הסופית, שמרגישה מגובשת במיוחד, כמעיין תנועה אחת ארוכה של מוזיקה, או אולי הבזקים שונים מאותו חלום.
החופש שעבודת הסולו של יורק מאפשרת לו, לצד מעמדו הבלתי מעורער כאחד היוצרים החשובים של דורו וחדשן בלתי נלאה, מאפשר לו לצלול להרפתקאות. הפעם לא מדובר בהרפתקה פורצת דרך, אלא בצלילה מעמיקה למעמקי התת מודע. כולנו עכברושים, הטכנולוגיה שקרנית, העשירים הם זומבים – כולם רק רמזי רעיונות שמובאים בטעימה במלל, וממשיכים את דרכם עם המוזיקה האווירתית. זה יותר תחושה מאשר הבנה קונקרטית. קצת כמו לנסוע להסתכל על נהג רכבת ולדעת - לא לראות, לדעת - שהוא גם אמא שלכם, אבל גם שמעון פרס. בוקר טוב טוקיו.