עם כל הכבוד להסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בשבוע שעבר כונן ויצא לפועל הסכם שלום אמיתי. נכון, לא מדובר על הסכם בין שתי מדינות אויב - אלא בסך הכל בין צמד ראפרים ישראלים, אבל עבור מי שעקב אחר הסכסוך המתמשך בין השניים הופתע מהסכם השלום אפילו יותר מגנץ כששמע שבקרוב נוכל לטוס לבן גב באבו דאבי.
כמעט עשור שרון "סקיי" נשר ותום "TOB" גוטמן תקועים בלופ בלתי נפסק של התכתשות – האחד זורק שורה על השני, השני מגיב בשיר דיס, דברים מנופחים בעזרת רשתות חברתיות, לייבים ומאזינים משולהבים שמשווים שורות מזלזלות ומתווכחים על מי ניצח את מי עד שמישהו זורק עוד שורה והלופ מתחיל מחדש. השבוע, כל הביף הבלתי נגמר הזה השתנה.
בצעד מפתיע, שנשמר בסוד עד שיצא, השניים הקליטו שיר משותף בשם "רק ראפ" שהלכה למעשה מסיים את הסכסוך בדרך הכי טובה שראפרים יודעים לעשות – בעזרת המיקרופון. המסר של השיר מתומצת היטב בשורות הפזמון שנתן לו את שמו: "אל תקח ללב אחי זה רק ראפ/ חאלס להיעלב זה רק ראפ/ תפסיק להתלהב אחי זה רק ראפ".
תום פותח עם שני וורסים חדים (עם קריצת דיס לרון), רון מסיים עם ורס חותך משלו (עם עקיצה חברית כלפי תום), והקהל של שניהם הרוויח שיר מצוין. מזרח תיכון חדש של ממש.
בכל הנוגע לריבים בהיפ הופ, הסכסוך הזה ללא ספק נחתם בדרך הטובה ביותר, ואם אתם רוצים לדעת איך ריבים נחתמים בדרך הרעה, תאלצו למצוא לוח וויג'י ולנסות לשאול את טופאק או ביגי (והם רק הקורבנות המפורסמים ביותר של מורשת הביף של ההיפ הופ). בואו לא ניכנס לכמה קריירות נהרסו, חברויות התפוררו, יריבים הושפלו ורגשות נפגעו לאורך כמעט חמישה עשורים של ראפ, כשבכל רגע נתון ישנו ראפר שכותב דיס על ראפר אחר, ועל אף שאני סוי-בוי פציפיסט סמולני בליבי - לא הייתי מוכן לוותר על האלמנט הזה בחיים.
היסטוריית הז'אנר רצופה במיתולגיה על ראפרים שהריב בינהם העלה את הרמה של כל הצדדים. KRS-One נלחם עם MC Shan במלחמת הגשרים; רוקסן שאנטה הראתה לכל הראפרים שגם נשים הן לוחמות עשויות ללא חת; LL Cool J מחק את הקריירה המבטיחה של קאניבס; נאז התאושש באופן מפתיע מ-"Takeover" וניצח את ג'יי זי עם הדיס האכזרי "Ether" – וכולם הובילו לכמה מהרגעים והשירים הגדולים ביותר בז'אנר. כן, נראה שהתחרותיות שמושרשת בדמו של הז'אנר זוהרת, דוחפת את כולם להתעלות על עצמם מבחינה יצירתית, וכמובן גם מביאה עוד קהל. מה לעשות, בסוף כולם מגיעים כשיש מכות - גם אם המכות בסך הכל מילוליות.
וכל עוד הן נשארות מילוליות, ורצוי בחרוזים עם ביט טוב ברקע - זה רק ספורט. אליפות העולם בטראש טוק מתקיימת 24/7 - וזה חתיכת ספורט יפהפה. רק בשנים האחרונות ראינו סכסוך בין פושה טי לדרייק שהביא לנו את הגילוי שלדרייק היה ילד סודי (בדיס הענק "The Story of Adidon") או את אמינם מחליף מהלומות לשוניות עם MGK שהצליח לשרוד בזירה מספיק זמן מול האלוף הבלתי מעורער.
בתווך הם יצרו באז, עניין ואתגר לכל מי שאוהב את התרבות. הקרב בין ניקי מינאז' וקארדי בי, לעומת זאת, בקושי הגיע לאולפן והסתיים עם בלוטה על המצח של האחרונה, ונשאלת השאלה מה שווה ריב כזה אם הוא לא מתורגם בסופו של דבר לאמנות? בערך כמו נעל ימין היתומה שנשארה לקארדי אחרי שזרקה את השמאלית על ניקי - כלום ושום דבר.
ואולי זה מה שרון נשר למד בסופו של דבר אחרי שנים של דיסים. אני מתמקד דווקא ברון, כי בואו, הבן אדם הספיק להסתכסך עם כל העולם ואחותו, מסטטיק ובן אל ועד לחנין זועבי. חלק מהריבים נשארו על המיקרופון, חלק נוהלו בריאיונות בתקשורת, לכלוכים בלייבים ותגובות באינסטגרם. גילוי נאות: אפילו איתי הוא הספיק להסתכסך (זה היה ביף קצרצר שנגמר עם סרטון התרמה מזויף ושיחת טלפון חברית, אבל זה סיפור לפעם אחרת). אבל הוא ללא ספק מצא את הנישה שלו.
לאורך הזמן סקיי הפך לשם נרדף לדיסים בישראל ונכנס בהנאה ניכרת וכישרון טבעי לדמות הנבל של הראפ הישראלי, תוך שהוא מסגל לעצמו הרגל להתאפר כג'וקר על חצי מפניו. אבל אם יש משהו שלמדנו מכל גרסאות הג'וקר לאורך השנים זה שהאיפור הזה נדבק - ואז כבר קשה לדעת איפה נגמר האדם ומתחילה המסיכה. סליחה, ערבבתי דימויים עם הסרט ההוא של ג'ים קארי (אבל אם כבר אנחנו בנושא, איך לעזאזל הוא שיחק את איש החידות ולא את הג'וקר?)
חשוב לזכור: כל ילד יכול להתחיל דיס, אבל רק גבר יודע לסיים אותו. מעצם הורדתו המטאפורית של האיפור, רון הזכיר שמאחוריו תמיד נשאר ראפר מתוחכם שיכול להשתמש בכישרונו למלחמות או לשלום, ומרגע שבחר בדרך השלום - זה בכלל כבר לא משנה אם חשבתם שטי.או.בי עשה לו שחמט כפול או אם שסקיי הוריד לו בוקס שהעיף אותו מאל.איי כמו דרק פישר.
בקרב הזה כולם יצאו מנצחים. כן, אני יודע, זו אמירה בלתי נסבלת, אבל כל מה שעומד מאחוריה הוא שזה טוב לקחת את זה בפרופורציות נכונות ושזה רק ראפ. הם אולי אנשים שונים, אולי לא מסכימים אחד עם השני, אולי יש בינהם היסטוריה עכורה, אבל יש לפחות דבר אחד משותף ששניהם אוהבים, ולמרות שהוא רק ראפ, זה דווקא דבר די משמעותי - הרי כשאויבים הופכים לחברים, אין דבר גדול מזה.