הקול
לא צריך יותר משניה כדי להבין שלקובי מרימי יש קול יוצא דופן. קול רחב, מלא נפח ועם עוצמה בלתי מתפשרת שמתבטאת גם ברגעים שבו הוא כמעט לוחש. כמה שניות נוספות של האזנה מספיקות כדי להבין שהוא גם שולט בקול שלו באופן כמעט מוחלט. קל מאוד לבזבז קול כזה, ומעט חוסר זהירות יכול לבזבז אותו על רעמים רבים מבלי להראות ברק, אבל מרימי משתמש בו בתחכום רב. שימו לב, למשל, איך בביצוע הגמר ל-"Let It Be", מרימי מסיים בעידון רב, על אף שהצעקה הרמה והצלולה שנתן רגע לפני הרימה דווקא לסיום דרמטי. בחירות חכמות כאלו, והיכולת לשחק כך עם הקול שלו, הביאו לו בסופו של דבר את הניצחון.
האופרה
לא קל לסווג את מרימי לז'אנר מוזיקלי ברור. גם מכיוון שעד כה שמענו ממנו רק קאברים, וגם מכיוון שבמסגרת אותם קאברים טביעת האצבע היחודית שלו לא ממש התאימה באופן מובהק לסגנון מוזיקלי. הדבר הכי קרוב אליו, אולי, יהיה פופ-אופראי – שילוב בין קולות וכלי שירת אופרה עם עיבודי פופ. להבדיל אלפי הבדלות, זה מה שדוד ד'אור עושה. מרימי אף שיחק באופרה הישראלית, על אף שהוא מתעקש להדגיש שהוא לא שר אופרה. לצד השראה משירותיהן של דיוות גדולות ומעט נגיעות משירת חזנים, התערובת הזו כנראה תהיה הקו המוזיקלי המוביל של מרימי גם בהמשך הדרך.
הפרדי
השראות יש הרבה, אבל הזמר שאליו מרימי הושווה יותר מהכל הוא ללא ספק סולן קווין ז"ל, פרדי מרקורי. גם מרימי יודה שזו השוואה מוגזמת – אין אף זמר בעולם שמשתווה לו כפרפורמר ומעטים מאוד מתקרבים אליו ביכולותיו הקוליות – אבל בכל זאת, יש כמה נקודות השוואה מעניינות, ואפשר לראות את המרקורי שבמרימי. ראשית ישנו את הדמיון הפיזי המובהק, על השפם, תווי הפנים הדומיננטיים והמבט הקפוא. אתמול אף הופצה שמועה שמרימי נולד בדיוק ביום שבו פרדי מת - שמועה שהתבררה לצערנו כשקרית. אבל בכל זאת, גם באופן שירתו המקצועי של קובי יש אלמנטים של פרדי: הוא שר מהסרעפת, מצליח להחזיק תווים עוצמתיים לאורך זמן ומופיע באינטנסיביות רצינית ששואבת השראה מהפרופורמר המנוח. הבזק קטן של הגאונות הזו עשוי לתת לו פוש רציני מאוד על במת האירוויזיון.
המשחק
בתכנית האודישן של מרימי הוא הוצג כעלם צעיר ומגמגם עם פחד קהל מצמית, אבל יש בזה מין מניפולציה – קובי הוא בוגר הסטודיו למשחק על שם ניסן נתיב, וכאמור הופיע במספר הצגות וגם באופרה הישראלית. אפשר להבחין בלימודי המשחק בשואו שהוא נותן על הבמה. קובי אמנם לא זז הרבה במהלך הופעתו, אבל שלא תטעו לחשוב שהוא לא יודע מה הוא עושה – המבטים למצלמה, הפניית הגב לקהל בדיוק ברגע הנכון, החיוך הקטן בצד הפה רגע לפני שהוא מרים בקולו את העולם. הכל נובע מהבנה ולימוד של איך לעמוד על הבמה. ברגע שרואים את הבחור המצחקק הופך את עורו והופך לזמר העוצמתי, אפשר לראות שחקן מוצלח שיודע בדיוק מתי להרים הצגה.
הפגיעות
עם כל הכבוד לשואו, לא הכל הצגה. גם אם האודישן הראשון היה מוגזם במעט, אפשר לראות שמרימי באמת היה לחוץ, שברירי ועדין במהלך העונה. בכך הוא הציג דמות שונה בנוף תחרויות הריאליטי. עזבו את הביטחון המופרז של זמרים-שחקנים שחושבים שהם מרכז העולם, תנו לנו את הביישן שמתקשה להישיר מבט למצלמה ומחזיק את היד של אמא. הפגיעות הזו בדיוק היא דווקא המקור לכוחו הגדול, לא רק בגלל הניגוד עם הזמר המפציץ שמגיע רגע אחרי, אלא גם כי הרגעים בהם הפגיעות גולשת לביצועים הם הרגעים החזקים ביותר. לא כשהוא מניף את ידו לקרשנדו נפלא, אלא כשהוא תופס את המיקרופון בשתי ידיו ומנמיך את ראשו לקראת אותו עידון רב שהוא מכניס לקולו. שם מגיע גם המשחק, מעט מן הפרדי והאופרה, ואנחנו מקבלים במלוא פגיעותו את קובי מרימי האמיתי.