נתחיל מהסוף: מה שקרה בסוף השבוע האחרון ברחובות תל אביב וערים מרכזיות נוספות בישראל הוא ביזיון, לא פחות. עוד נשמע על המשמעויות וההשלכות של הדברים ככל הנראה בימים הקרובים בערוצי החדשות השונים, אבל אין דרך אחרת לומר זאת; הגעתם של רבבות צעירים מכל קצוות הארץ אל רחובות העיר הגדולה שחגגה בגדול, ועצם קיומן של מאות מסיבות מחתרת במאות נקודות ברחבי הארץ - פשוט יעלו לנו בחיי אדם, בעלייה חדה בתחלואה ובדחיית הפתיחה המיוחלת של המשק.
זו הייתה פריקת כל עול שפשוט לא שווה את המחיר שעוד נשלם עליה, אך האבסורד הוא לא ימי פורים, אלא הימים שקדמו לכך; כשהמשטרה לדוגמה ביטלה ביולי 2019 חמישה פסטיבלים, הגיעו לכיכר רבין עשרות אלפי בליינים להשמיע את זעקתם תחת הסיסמא "תנו לרקוד בשקט", באירוע שזכור היטב עד היום.
אז מה לעזאזל חשבו לעצמם נבחרי הציבור (שספק אם הם זכאים לתואר הזה) שיקרה כשהשאירו עשרות אלפי צעירים ואלפי אנשי לילה ללא ברים, מועדונים ופסטיבלים מצד אחד - ומצד שני לא יזמו כל שיח או מתווה שיצביע על האפשרות העתידית שלהם לחזור ולהתאוורר מתא הלחץ שנקרא מדינת ישראל? מה לעזאזל הם חשבו לעצמם?
כי הרי ככה זה: כשאף אחד לא מראה לאותם צעירים ובעלי העסקים כל סוג של אופק, ולא מדבר איתם על העתיד - אז מה הפלא שהם מחליטים לחיות את ה"כאן ועכשיו"? מה הפלא שאלפים מתגודדים ופורקים כל עול בחג הכי שמח בשנה?
קיום חתונות במגזר הערבי בתקופת הקורונה זו תוצאה של תחושת חוסר מחויבות שנוצרה בגלל היעדר אכיפה מתאימה, התעלמות והזנחה ממושכת לאורך שנים. פתיחת מוסדות תלמודי התורה וקיום לוויות המוניות במגזר החרדי גם היא תוצאה של תחושת חוסר מחויבות שנוצרה ממספר סיבות, אך העיקרית שבהן היא תחושת שליטה ממשית בצמרת השלטונית.
קיום מסיבות על ידי המגזר החילוני, בדגש על זה הצעיר, גם היא תוצאה של חוסר מחויבות, זאת לאחר היעדר דוגמא אישית מצד נבחרי הציבור, האכיפה הבררנית, תחושה עמוקה שנטל המציאות נופל בעיקר על המגזר הזה והיעדר מערך הסברה רציני שיסביר לצעירים מתי הם יוכלו לחזור לא "לשגרת קורונה" - אלא למציאות שהם כל כך מתגעגעים אליה – מציאות שמלאה בעבודה קשה המתוגמלת באפשרות שלהם לחגוג בברים או במסעדות. פורים היה רק הטריגר להתפוצצות כוללת שפשוט הייתה רק עניין של זמן.
הביקורת שנשמעה מטעם כלל גופי התקשורת, מיטב הפרשנים, המומחים, נציגי המשטרה והאפידמיולוגים הייתה מוצדקת ועניינית, אך היא לקתה בחסר – כי היא הייתה חד כיוונית ולא לקחה בחשבון את הסיבות לחגיגות ההמוניות שלא היו למחול לשיכורים, אלא סמל לשבירת הכללים והפגנות אמיתיות של תחושת המיאוס.
במשך שבועיים עסקו באולפנים בשאלה "כמה מסיבות פיראטיות יתרחשו לאורך החג ומה יהיו ההשלכות שלהן?" - אז אכן היו מסיבות, וכל הצעירים שחגגו במהלך הימים האחרונים טעו וכשלו בשיקול הדעת, אך ההשלכות, "הדם על הידיים" כפי שציינו המרואיינים הרבים, הוא לא על ידיהם, אלא על אלו של נבחרי המדינה שבחרו להתעלם במשך שנה שלמה מצרכיהם ופעלו כלפיהם באופן פסיבי תחת המתנה לאכיפת אירועים פיראטיים.
במקום זאת, אם הייתה הממשלה פועלת באופן אקטיבי שיכלול הצגת תאריך יעד לפתיחת מרכזי הבילוי, הברים והמועדונים, מקיימת שיחות בין נציגי חיי הלילה לצמרת המשטרה ומקימה מערך הסברה מיוחד עבור צעירים, בדיוק כמו שהקימה כאלה עבור מגזרים אחרים - סוף השבוע האחרון היה עובר בשלום תחת דיווחים על כמה אירועים נקודתיים ושוליים. זה כמובן לא קרה.
תוך שכך, באופן מקרי ויוצא דופן, לפני שישה ימים בדיוק שחרר ח"כ אלכס קושניר מישראל ביתנו פנייה עבור רה"מ, שר האוצר, שר הכלכלה ושר התרבות תחת דרישה תכופה לשילוב ענף חיי הלילה והפנאי בתוך מתווה החזרה לשגרה של המשק הישראלי. אם מישהו מהם רק היה דואג לענות לו, אולי קהל המבלים היה זוכה לתמונת מצב מספיק ברורה שהייתה מצליחה להותיר אותם בבית עד יעבור זעם.
וזאת המסקנה העיקרית מאירועי הימים האחרונים ואלה שנמשכים גם בשעה זו במקומות כמו גן סאקר בירושלים: כל החגיגות שקמו להן הן בגדר אסון בריאותי כלל ארצי, אך עד שלא יקום האיש הנכון בממשלה שפשוט יציג למגזר הצעיר בישראל אופק – זה רק עניין של זמן עד שנראה תמונות כאלו פעם נוספת. אולי כבר ביום העצמאות. עד אז, סביר להניח שניכנס לסגר רביעי בו כולנו נוכל לעשות חשבון נפש - והוא לגמרי נדרש.