בעוונותיי, מדי כמה חודשים אני נכנסת ליוטיוב לצפות מחדש בלקט סרטוני בת המצווה האהובים עלי, פחות "הילד הירוק", יותר "ריקוד הצדפה". מי שהיה בקיא בסצנת בת המצוות של תחילת העשור הקודם (=הורים, ילדים וסוטים), יודע שמדובר במיני תעשייה שמייצרת במקרה הטוב פנינים ויראליות, ובמקרה הרע, טוב, תיאלצו לצפות בכל סרטוני ריקוד הצדפה שקיימים אי פעם כדי להבין.
כשאני הייתי בגיל מצוות, החידוש הגדול היה להיות מספיק קולית כדי לוותר על אירוע באולם לטובת חותמת ראשונה בדרכון בדרך לשילוש האהוב על מעמד הביניים דאז: צרפת-הולנד-בלגיה. עשור אחר כך, אף אחד לא התרגש יותר מטיסה עם אמא ו/או אבא (תלוי בממון המשפחתי), והסטנדרט שודרג לאותם קליפים מופקים ומקרינג'ים של סרטוני בת מצווה.
מי שמקושר (הילדים של יואב ומיכל צפיר, למשל) זוכה לקליפ שמככבים בו סלבס, וכל השאר מסתפקים בסינג'ור ילדי הכיתה למטרת ניצבות. באקלים הזה, של 2010-2013, הר שלג הפקות היו ה"לייבל" הנכון של התקופה, ובמצטבר הם אחראים לכמה מיליונים מכובדים של צפיות, שאני מרשה לעצמי להניח שהן אותנטיות, ברשת.
אבל אלו היו ימים תמימים והם לגמרי מאחורינו. המתנה האמיתית היום היא קליפ אמיתי. לא עדי בם בם, אלא נועה קירל. כמובן שלא כל "זמרות הפופ" החדשות שצצות מדי שבוע הן באמת בנות מצווה - זה יותר יופמיזם לז'אנר המוכר "אבא קנה לי".
מי שייצפה בקירל, אנה זק, עדי ביטי ועוד ביוטיוב, יגלה בצד שמאל המלצות לשמות שהוא ככל הנראה לא שמע עליהם מעולם כמו אן בי, אדל או שיר זוארץ. רגע, אני אתרגם את זה: מי, מי ו-מי.
מאז מפץ קירל-ביטי הגדול ב-2015, כולן רוצות להיות כוכבות פופ בישראל. בעוד שמרבית הטינאייג'ריות מסתפקות בליפ סינק לשירים שלהן בטיק טוק, יש כמה יחידות סגולות שבאו מבתים שיכולים להפוך את הקפריזה התורנית למציאות - ובהתאם גם לאייטמים אצל גיא פינס ואפילו בחדשות.
אן בי, למשל, הצליחה להיות המושא של יותר מאייטם אחד לפני כמה חודשים כשהוציאה את "איצ'יקידנה". "איצ'יקידנה", ואני יודעת שתהיתם, עלה לפני חודש והגיע ל-1.4 מיליון צפיות. 400 אלף צפיות *יותר* משיר בעל אותו שם בדיוק שעלה באותו הזמן של הראפר סוויסה, עמרי גליקמן מ"התקווה 6" ו-BEMET.
לחבורה הזאת אולי יש יותר ניסיון מוזיקלי מאן בי, שהיא זמרת בת 11, אבל הם לא עומדים בתחרות על הצפיות. מי שעומד מאחורי אן בי זה לא לייבל עם שאיפות אלא אבא שלה, אדם בשם גיא בלושינסקי שהוא גם שותפו העסקי של רוני מאנה שהחליט להגשים לבתו את החלום. על מה מדבר "איצ'יקידינה"? "הוא מדבר על החיים", אן סיפרה בראיון שנתנה, "והוא מדבר על זה שאני לא קטנה למרות שאני כן קטנה".
אן בי איננה מתקיימת בוואקום. לפניה היו גם אדל, זמרת שהוציאה סינגל בשם "בומבסטיי" (מה זה אומר? לאדל הפתרונים) בהפקת רוברטו שעשה 1.2 מיליון צפיות ביוטיוב. גם מאחורי אדל עומד, ניחשתם נכון, אביה - איש העסקים (ולא סוכן השחקנים), רפי עגיב.
ולא אדל ולא אן בי עומדות בקצב השאפתני של שיר זוארץ, שהוציאה את "קוסומוי", "לנשום", "ילד" ועוד סינגלים שיצאו גם הם ברוברטו מיוזיק. זוארץ עובדת עם אנשים בעלי רקורד מוכח בתחום כמו הנרי ותמיר חיטמן, אבל האיש הכי חשוב במערך הזה הוא בכלל אבא שלה, שינו זוארץ, איש עסקים ולשעבר יו"ר התאחדות הכדורגל.
רוצה לומר, "תעשיית הפופ" בימינו מתנהלת פחות כמו תעשייה של סקאוטרים ומומחי A&R שמחפשים את הכישרון הבא, ויותר כמו מערך שלם במימון עצמי. מי שיחזור אחורה להתחלה של נועה קירל, יגלה שגם היא הגיעה באותה דרך בדיוק - התמיכה הכלכלית של הוריה אפשרה לילדה אנונימית בת 14 להוציא לעולם שיר וקליפ מופקים היטב ועשויים בקפידה שהתניעו את הקריירה של מי שהיא כוכבת הפופ הגדולה בישראל היום.
זה לא שבישראל המציאו את זה, כן? גם אריאנה גרנדה באה מבית מבוסס היטב, וכך גם טיילור סוויפט, לנה דל ריי, אדם לוין וליידי גאגא. אפילו דודו פארוק מגיע מבית אמיד מאוד שיכול לאפשר לו לצאת להרפתקאות יצירתיות ולא לדאוג, למשל, לשכר דירה ואוכל עד שהקריירה המוזיקלית תתפוס.
אבל זה לא רק היעדר הדאגה הכלכלית, זה המשאבים: הרקדנים, התלבושות, המפיקים והכותבים, הקשרים שמתקיימים בין אנשים בעלי ממון לבין אנשים בעמדות משפיעות וכמובן, היכולת לממן את דרישת הסף לכל כוכב בשאיפה - צפיות קנויות ביוטיוב.
בניגוד לכל זמר אינדי נוגה עם גיטרה (קיימים עוד כאלה?), מוזיקת פופ מצריכה הרבה יותר השקעה כלכלית אבל לא רק בתוצר שלה. בהתחשב בגודלה של התעשייה הישראלית וביכולותיה המוגבלות מאוד לגדל ולטפח כוכב מאפס - נראה שמוזיקת פופ בישראל 2020 היא עסק לעשירים בלבד. אין אפס, רק מיליונים.