2019: ניו יורק, לוס אנגלס, בייג’ינג, שנגחאי, שיאן, נאנגינג, שנגדו, גווילין, יאנגשו, הונג קונג, מלאווי, דרום אפריקה, קונגו ולונדון.
2020: רמת גן, רמת גן ורמת גן.
אם אני מסתכל אחורה אל השנה שהייתה לי לעומת כל מה שקרה איתי מינואר 2020 - יש בהחלט סיכוי שאני יכול לשנות את השם שלי מגלעד שגב לגלעד סגר.
מאדם שמכונה בעולם בכינוי Passerby, עובר אורח, וכל הזמן זז ממקום למקום על הגלובוס - יישרתי קו עם רדיוס ה-100 מטר שלאט לאט הפך לריבוע וארבעה קירות.
כשאני מדבר על השנה שהייתה, הרי שזה לא רק ריבוי המקומות אליהם טסתי, כי בשנה הזו, 2019, אחרי שנים ארוכות של עבודה קשה, שנים של ללכת לא מעט לאיבוד - אני, גלעד מרמת גן, לא רק טסתי בלי סוף, פשוט עפתי: עפתי על הופעות במקומות שיכולתי רק לחלום עליהם, עפתי על מוזיקאים מטורפים ונסתרים שלימדו אותי איך חיים, עפתי על יצירה, שירים, מופע, ספר שכתבתי, וצילום סדרה.
והנה אני חוזר חזרה, ודווקא מהמקום שאני מסתובב בו הכי הרבה, סין, מגיעה הבשורה, ואני, ממצב טיסה, הופך כדברי השיר: ל"מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה".
ואם השינוי הזה לא מספיק, קרה לי גם האירוע הגדול מכולם כשבתחילת השנה נולד בני הבכור - ניאו יצחק שגב. עכשיו כל מי שאומר שזה האירוע הגדול בחייו של כל אדם - צודק. אכן אין עוד אהבה כזאת.
אבל הרבה שוכחים להזכיר שזה גם האירוע המקרקע ביותר בחייך: יש לי בוס חדש, והוא דורש לפחות 10 הופעות ביום, למרות שהאמת היא שזו הופעה אחת ארוכה מהנץ החמה עד שקיעתה. אסור לך להפסיק לשנייה. אין אפשרות להוריד את העיניים לדקה, ואני מרגיש כמו אסטרונאוט שחזר לכדור הארץ שבו יש פי 10 יותר כוח כבידה.
מאמן הפכתי לחצי אמן/חצי אומנת, וזה לא פשוט, כי אמא שלו כזאת כוכבת, ואני מנסה לעשות את הדבר הנכון, ועד שאתה מוצא אותו, הוא מיד משתנה - כמו שיר שכל פעם משתנה בו הפזמון.
עברתי מלהיות האדם הכי מעופף שהכרתי, לאדם הכי מקורקע, שנע בין לקבל בכי, להצליח להרגיע אותו, ואז לקבל מבט רציני, בוחן, עד הבכי הבא.
וברקע מתחילות החדשות, והבידוד מקבל תוקף של תקנה, יחד עם הדאגה לניאו, לאמו, להורים שלי, לאחותי, לכל המשפחה. ריפרש ועוד ריפרש על המסך, יודע בכל שנייה כמה חולים נוספו באינדונזיה, שפעם הייתה עבורי יעד אקזוטי לצלם בו. פעם, לפני שנייה.
ואז הוא פתאום חייך. האמת, אולי אלה היו גזים, אבל הייתה זווית של הפה, ופתאום הרגשתי שמגבי המכופף מלילות בלי שינה צומחת כנף. ואז, הוא שוב חייך, הפעם זה בטוח היה חיוך, והנה צומחת לי עוד כנף, והנה עוד רגע אני פשוט עף.
ואז הוא מחייך ומיישיר מבט, ואני ממריא בבת אחת, למקום שיגידו שהיו בו כולם, אבל מרגיש כאילו כף רגלי לא דרכה בו לעולם. ואתה חושב על כל המקומות בעולם שהיית רוצה להיות בהם לפני לידתו, אבל זה בגלל שאתה רוצה להיות בהם איתו, ואתה מוצא את עצמך במצב בו ילד קטנטן מלמד אותך שמקומות פיזיים, כך מתברר, הם רק שער למקום אחר מואר יותר.
וכך, מדי בוקר בעולם כביכול הכי מבודד, הכי מקורקע, אנחנו פורשים כנפיים ויוצאים לטיסה, הוא ואני, עם ריח של כביסה. בלי צ'ק אין, בלי תורים, בדרך כלל על גבי שירי ילדים קצת חופרים (אלי החתול?) ופשוט ממריאים.
והוא מגלה לי עולמות, ואנשים מהעולמות הקודמים מתקשרים, ואני אומר שאני אחזור כי הוא בוכה, והוא באמת בוכה, אבל תכל'ס אני אומר את זה כי אני יודע שהוא רוצה שנמשיך לטוס, ואני סקרן לדעת לאן הוא ייקח אותי הפעם.
בידוד הוא כנראה הזמן הכי טוב ללימוד, וסגר בעיקר תלוי במי נמצא איתך בחדר. הייתי שמח להמשיך לכתוב עוד שורה אבל מישהו פה קורא לי למצב טיסה (רק למה בשש בבוקר, למה?).