10. Harry Style – Sign of the Times
כל כך הרבה מילים יפות נשפכו על שיר הסולו הראשון של הארי סטיילס, ובצדק. וכל אותן המילים הטובות כמעט יורדות לטימיון עם הקליפ המביך, הגרוע והמיותר של השנה. הילד רצה לעוף, רק חבל שפיטר פן הוא לא.
9. Grizzly Bear – Three Rings
בדרכה של כל להקת אלטרנטיב ניצבת צומת בשלב מסוים בדרך – האם להנגיש את המוזיקה ולהתרפק על אהבת הקהל ע"ש קולדפליי, או לצלול אל באר הניסיונות שוב ושוב ע"ש רדיוהד. גריזלי בר, להקת הבית של ההיפסטרים אורגינל מברוקלין, בחרו באפשרות השניה. וואחד צלילה הם הביאו פה, הזייתי כמו הנפילה של אליס אל הבאר. אם בחומרים הקודמים שלהם עוד היה במשהו לאחוז, פה מדובר בצניחה חופשית ללא מצנח. הדרך עצמה מרהיבה, אבל החבטה הסופית שוברת עצמות ולא הכי משתלמת.
8. James Arthur – Can I Be Him
בקלות אפשר להכתיר את ג'יימס ארת'ור כמלך הבלדות הנוכחי. שיר אחרי שיר הוא מתחיל בשקט, חצי אקוסטית, ממשיך לפזמון חצי חזק, משם לבית שני עם תגבורת קלה ואז פזמון קצת יותר חזק, סי-פארט שישבור את העליה, ואז פזמון חוזר גדול מהחיים, כולל תוספות קוליות. לא משנה שזה התיאור של כמעט כל שיר מיד-טמפו במיינסטרים, זה עובד לו כל פעם מחדש. לא סתם הוא זכה באקס-פקטור, הקול שלו מנצח הכל.
7. Anne-Marie & Ed Sheeran – Ciao Adios
השיר שלא יוצא לכם מהראש עכשיו בגרסא אקוסטית עם חיזוק כתום.
6. Die Antwoord – Love Drug
זוהי ההתחלה של הסוף. ההרכב הכי מטורף בשכונה הודיע שהאלבום הבא שלהם הוא האחרון והשיר הנוכחי הוא הטיזר הראשוני. די אנטווד היו נקודת הנונסנס ההכרחית בעולם המוזיקה שלוקח את עצמו ברצינות מדי. לפעמים כל מה שצריך זה פשוט לדפוק את הראש, והחבר'ה מדרום אפריקה נתנו את הפסקול המושלם לכך. אך יש עוד זמן לדמעות. שניה לפני שהם פורצים בבלאגנים הרגילים שלהם, Love Drug נפתח בפזמון הכי מלודי שהם הוציאו, אולי סימן ראשוני שהם התעייפו. רק שאז לקראת הסוף הם מביאים את הכי אסיד שלהם ואז ניכרת ההבנה שבשקט הם לא ילכו.
5. Nick Murphy – Your Time
אנשים משנים שמות בכדי לשנות מזל. צ'ט פייקר חזר אל שמו המקורי בשביל למצוא אמת כלשהי. האמת שהתגלתה באי.פי החדש שהוציא היא סבב נסיונות אלקטרוניים שלא מנסים לכבוש מחדש את הקהל השבוי. הקטע הנוכחי הוא הנקודה המגשרת בין פייקר למרפי, מנת סול-אלקטרו רך עם קצוות גסים. איזון הוא התשובה הנכונה לכל שאלה הרת גורל, על כן אנחנו ממליצים על יישות חדשה – ניק פייקר.
4. Niall Horan – Slow Hands
נייל הורן לא בורח לשום מקום. בעוד החברים האחרים מוואן דיירקשן חיפשו את הנקודה הכי רחוקה מהסטייל של להקת האם, הורן מספיק שלם עם עצמו לעשות עוד קצת מהפופ המשורטט והמתקתק. עקבות החלב הנוטף מהשפתיים מטשטות כל מימד של חספוס, לא משנה כמה גיטרות קאנטרי-רוק הוא יוסיף. אין תלונות, כי מי אמר שלהתבגר זה טוב.
3. TLC – Haters
TLC בגירל-פאוור למהדרין. שניה אחרי קווין לאטיפה וקצת לפני ספייס גירלס, הטריו הסופר קול היה המקום לקבל קצת העצמה. אם חשבתם שעד טיילור סוויפט לא היה לאן לשלוח את ההייטרים, TLC היו שם הרבה לפני להעניק את החיזוק והדחיפה הראשונה. גם פה, כמו בסינגל הראשון שחשפו לאלבום הקאמבק (אך האחרון), הרטרו חוגג. אפשר לחשוב שזו הפקה עתידנית, רק שזה העתיד על פי שנות התשעים. טי-בוז וצ'ילי לא ניסו להתחכם ונותנות בדיוק מה שהמעריצים רצו – מנה של TLC קלאסי, כאילו הזמן לא באמת חלף.
2. J Hus – Common Sense
הכל כל כך נכון בשיר הטרי של הראפר הבריטי ג'יי האס. ההפקה העשירה שמזכירה את הפלא שקניה ווסט חולל באלבומי הבלופרינט הראשונים של ג'יי.זי, ניחוח הניינטיז של הראפ, סולו החצוצרה. האס התלונן בראיון שראפרים אחרים מנסים לחקות אותו, מעשה די צפוי כשאתה נשמע ככה.
1. LCD Soundsystem – Call the Police
שירי קאמבק של להקות שהתפרקו תמיד נשמעים טוב יותר. לראיה החדש של ג'יימס מרפי ולהקתו. "כולנו יודעים שזה כלום" שר מרפי בהתחלה וצודק – כביכול לא קורה שום דבר בשיר. האלקטרו והדאנס נזנח לטובת הנוחות של הזקנה. התסכול עדיין מבעבע אבל מגיע בהתפרצות מדודה. רק בסוף אתה מבין שהגיע השלב לקפוץ ולא רק לנענע את הראש. LCD נעמדים כמו נביאים באיצטדיון הרוק שהתרוקן בשנים האחרונות ממשמעות ופורצים במונולוג זעם. עזבו לרקוד, זו מוזיקה של מהפכות.