אחרי שהדרמנו בשבוע שעבר בכדי לבדוק האם הקוקובונגו המקסיקני פתח סניף בבאר שבע, הלכו הפעם לבדוק את המועדון הקרוי על שם היכל הספורט והבידור הכי מפורסם בניו יורק, רחוק מן הסתם מגודל ממדיו של בן הדוד האמריקאי. אבל ההבטחה כי עבודת היחצ"נים היסודית מצליחה לאכלס מידי סופ"ש 1,500 בליינים במתחם הנפרס על 350 מ"ר הצליחה להכניס אותי פלוס חברה תורנית לטרטנטה המשתעלת ולעלות על כביש 4 פעמיים באותו היום.
"אני לא נוהגת בחזור" הצהירה הבוגדת ברגע שהרכב נעצר על פארקינג. עוד מהחניה אפשר היה לשמוע את "שם טבעת עליה" של דודו אהרון, ככל הנראה סינגל שעומד במשבצת גדולה יותר מכל הבטחה שניתנת לחבר לו הובטח פס לשתייה חופשית. הכניסה עוברת בדילוג היישר אל המתחם הקיצי. סיבה מרכזית שקרצה לי להגיע היא הגעגוע למועדוני הקיץ. רוב בעלי המקומות שנתלים על הבריכה, השיזוף ומשקפי השמש של הקהל המסוקס בבגדי הים מעדיפים לסגור את העסק במהלך החורף לטובת מנוחה וחוסר רצון להתעסק בסחבת האישורים, הכספים והבירוקרטיה להשגת אישור לגג מקורה. המדיסון לא נכנע. את השמש הקופחת מחליפות נורות פחם שמדגישות את האווירה החורפית תחת אור עמום ועדין. השעה 15:00 והקהל של הבינתחומי כבר שיכור מאווירה ואלכוהול. את העמדה תופס דיג'יי צעיר ששמו בשנה האחרונה נפרס על אין ספור איוונטים שנשלחים מידי סופ"ש, רוי אסייג.
התוכן המוזיקלי של אסייג שולט ברקדנים במשך כמה שעות כאילו היו למריונטות. מוזיקת הדיפ האוס לפתיחת הערב מתחלפת למיינסטרים ו- EDM בקצב גבוה. את ההילוך הגבוה אסייג מוריד לפתע תחת תחליף מעניין – היפ הופ שיחזיר לבליינים קצת אוויר ועשן סיגריות לריאות. המוזיקה לא נועדה "לכבות" את הקהל, היא מכינה אותו לסבב ב' של מוזיקה אלקטרונית. בניגוד למסיבות טבע בהן המוזיקה חייבת לעמוד על קצב גבוה בכדי לשאת את רמת האנרגיה הגבוהה, שמתובלת בממריצים כאלו ואחרים בקרב הסטלנים הקשוחים, במועדונים הסגורים שלא שמים בגולת הכותרת שלהם את מוזיקת הטראנס, רמת האנרגיה של הבליינים עומדת על קצב הרבה יותר נמוך ומאוזן, דבר שמצריך מצד אחד להרים את הקהל על הרגליים ומצד שני להבין שיש לקהל כאן קצב אחר ואסור לפרק אותו לחתיכות במקרה הטוב ולשלוח אותו הביתה מוקדם הביתה במקרה הרע.
"הקהל של הבינתחומי" הפך בשנים האחרונות להגדרת תו תקן לכל מסיבת מיינסטרים, יש סיבה. הקהל הזה בגיל הנכון (21- 24), מחונך ולא מעודד התנגשויות בין בליינים והכי חשוב יושב על משבצת תל אביבית מגניבה מצד אחד וצפונית הרצליינית מתנשאת מצד שני – חיי הלילה נבנו תחת האתגר להיכנס למקום כלשהו, ככל שיותר קשה להיכנס המקום יותר מגניב וסנוב ואנחנו בטבענו טיפשים ורוצים להשיג את מה שקשה. השעה כבר 16:30 והקהל בטירוף. כבר די חשוך וכמה חבר'ה עדיין נחושים להרכיב את משקפי השמש – לא מגניב אבל מעורר חיוך, בליין אחד מרים לשני עוד צ'ייסר ועוד שלוק, וסטודנט אחד שוכח שלהתנשא זה רק בוויב ולא על הכתפיים של החבר מהכיתה – המאבטח המנומס מטפל במצב ומוריד אותו לקרקע.
בזמן שהחברה התורנית לוגמת ומרימה, אני נותר סחי עצוב – לא נורא ערב ארוך לפני. בזמן שהיא כבר תשושה מאלכוהול אני שבע מצהריים שמחים ורעב לקראת הממולאים של סבתא שבסופם תחכה לי לקינוח שינה עמוקה שתכין אותי לערב פרוע. אחרי אריזת כוחות מחודשים ל"שישי לגיטימי", הפעם הצטיידתי בקבוצת חברים אמיתית – הבוגדת תישאר בבית בזמן שאני הולך לשתות עד שהחיוך ייפול לי מהפרצוף.
השעה 23:30 – המקום כרגע לא מלא כמדי סופ"ש. את המדיסון פוקדים מידי שישי קהל יפה ואיכותי – הקהל של הבינתחומי. כנראה שלגימה אחת יותר מידי גרמה לבליינים להבין שכל סטודנט צריך ללמוד: את החומר מהשבוע האחרון ושלגימה אחת יותר מידי כנראה לא תאפשר לך להמשיך מצהריים שמחים לערב מחויך. צוות היחצ"נים המורכב מחבר'ה נחושים ויסודיים מכמה נקודות על המפה מצליח עד השעה 01:00 לזמן למקום עוד מספר לא מבוטל של בליינים שמצליחים למלא כמעט לחלוטין את החלל (בכל זאת הבטחה זאת הבטחה).
האווירה במקום מורכבת מקהל איכותי שמבין שללמוד במכללה יקרה זה רק הלוק ולא כתובת המגורים ותוכן בלייני – גם 4 בליינים מרחובות יודעים להתלבש בשחור ולהיראות היפסטרים מרחוב רוטשילד התל אביבי. לא פחות חשוב מהקהל, האווירה שוחה במצוינות בזכות מוזיקה עליה אחראי בחור שמבין עניין. ניחשתם נכון – גם הפעם אסייג. אולי הבליינים שהיו בצהריים יחוו ערב מוזיקלי דומה, אבל המוזיקה המסודרת של הדיג'יי בן ה- 24 כנראה גורמת לחוזרים להרגיש כמו שבעים ממנה במסעדת יוקרה – גם אם לא רעבים, בכיף אפשר לתת עוד ביס. החברים שלי מחזקים את הערב בבקבוק וודקה שישמור להם על קצב גבוה וילחם בקרירות ששולחת חלק מהמפזזים לחפש את דרכם בחזרה לכיסא של הבר להרים עוד לחיים קטן לחימום העסק וחיזוק הטמפרטורה. עוד עלייה ועוד טראק, והופה! הפתעה לחבר'ה העייפים – היפ הופ! איזה חיוך יש להם.
עד השעה 03:00 בבוקר החברים מתעקשים להישאר בזמן שאני כבר עייף ומצטער שלא נותרתי הנהג התורן. את סיום הערב חותמת הפתעה שמזכירה לי לרגע את הממולאים של הצהריים: דוכן נקניקיות ביציאה מהמקום. כל עוד לא סורר מאנצ' רציני בקרב הבליינים אין טעם להתנגשות בין ריח הבשר המתגלגל לאלכוהול. למדיסון סקוור גארדן יש כמה אבני בסיס שככל הנראה מצליחות לשמר אותו כמתחם קיץ מוצלח גם בחורף למרות כמה נקניקיות שלא במקום: הוא הקלאב היחידי בהרצליה פיתוח הכל כך אפורה, הבנה שדיג'יי איכותי הוא מאסט, שמירה על הקהל האיכותי וכמובן צוות יחצ"נים נחוש שמצליח להזכיר לקהל לאן צריך לבוא במקרה ומישהו שכח – הבטחה זאת הבטחה.
מחירים: בקבוק וודקה פינלנדיה 700 מ"ל פלוס עם 3 תוספות 570 ₪ | ג'ין טוניק 56 ₪ | צ'ייסר ערק 25 ₪ | בקבוק מים 13 ₪.