ישראל נמצאת במצב קיצוני, על סיפה של מלחמת אזרחים. את האזהרה הזאת אנחנו שומעים אחת לכמה שנים, כבר בערך עשרים שנה, מאז ההסתה הפרועה שהובילה לרצח יצחק רבין ז"ל, והרצח הנורא עצמו. האזהרה הזאת חזרה באינתיפאדה השנייה, ובהינתקות מעזה, וגם כעת, ערב אינתיפאדה שלישית, כשחוק הלאום עובר בממשלה. העם הזה קרוע. השאלות הגדולות של הציונות - מה יהיה עם הפלסטינים, מה יהיה עם ערביי ישראל, מהי זהותה של המדינה ומהם גבולותיה - על כל אלה אנחנו מתקשים להשיב. והקושי הזה הורס אותנו, גורם לנו להתנגש שוב ושוב איש ברעהו. כולנו רוצים שלום, לחיות כאן בשקט, כולנו מתאכזבים לגלות שוב ושוב שהדרך עוד ארוכה.
לשמאל אין בעלות על חופש הביטוי
גם עמיר בניון, אני מאמין בכל ליבי, רוצה לחיות בשקט ובשלווה, אבל האמונה היהודית והזהות הציונית החזקות שלו, דוחפות אותו לכתוב שירים מאוד אמוציונאליים בתקופות קשות. כשבניון נושא תפילות לשלומם של החיילים במבצע "צוק איתן", או ממרר בבכי על דמם של מתפללים שנרצחו בבית כנסת, ושואל את היושב במרומים למה עוד אלמנות ויתומים, אי אפשר שלא להזדהות עם הכאב שלו. הוא מגלם בשירים האלה שלו את תמצית היהדות הציונית. מנגד, שירים כמו "לא תנצחו אותי כל כך מהר" שהוא מקדיש לאנשי החמאס, או קריאות נקם על רצח שלושת החטופים, זה כבר קצת יותר מדי. הרהב והנקמה אינם נחלתה של היהדות, לפחות לא זו שצריך לשאוף אליה.
אני מתנגד לשיר "אחמד אוהב ישראל" של עמיר בניון, כי באוזניי המאזין הממוצע, הוא מכליל ומסמן את ערביי ישראל כעם של רוצחים. והרי הם לא כאלה. מצד שני, השיר הזה נמצא לדעתי בגבולות חופש הביטוי. בניון מספר בו על אדם ערבי בשם אחמד, שאומנם מייצג בשיר את הערבים, אבל הוא נמנע מהכללה גורפת. בניון לא שר "כל הערבים רוצחים". הוא מספר סיפור על ערבי אחד. כמו ששלמה ארצי שר על "עבד הממהר" שרוכב על חמור. כל הערבים רוכבים על חמורים? לא. אבל זה מותר, כי ארצי הרי מזכיר את "הזמן הצהוב" של דוד גרוסמן וטוען "עוד לא למדנו כלום, כך מתברר". באמת לא למדנו. לא למדנו שכמו במקרה אריאל זילבר ואחינועם ניני, לשמאל אין בעלות על התרבות ומוסדות התרבות, ולא על חופש הביטוי ועל ההגנה על חופש הביטוי.
"בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין"
האם "עבד" של ארצי ו"אחמד" של בניון מייצגים את כל הערבים? לא בטוח. בדיוק כמו שב"שיר האונס" מאופרת הרוק "מאמי", ששמאלנים רבים (ואני ביניהם) גדלו על ברכיה, אותם שבעה פלסטינאים שאונסים את גיבורת המחזה מאמי שגדלה בעיירת פיתוח, אינם מייצגים את כל העם הפלסטיני. קשה לחשוד בהלל מיטלפונקט, יוצר "מאמי", שהוא משתייך לאותו מחנה שאליו משתייך בניון, ו"מאמי" הוא הרי מחזה מחאה פוליטי-חברתי שבא מהצד השמאלי, ומציג את הימנים כ"תולעים" פשיסטיות ("שבו בשקט ותנו לתולעים לעבוד"). אבל שיר הוא שיר. לכן, כל אלה שמבקשים לסתום לעמיר בניון את הפה, היו צריכים לסתום אותו קודם לזמרי "מאמי", ובראשם אהוד בנאי. מה גם, ש"שיר האונס" הנורא הפך בשנות השמונים והתשעים לחלק מהרפרטואר של מסיבות בקיבוצים. כותב שורות אלה יצא לא פעם באמצע מסיבה בקיבוץ כזה או אחר כשהשיר הזה הושמע, ועשרות בני נוער שרו אותו במקהלה ורקדו, לא בגלל דעה פוליטית, אלא בגלל שלא בא לי לרקוד אונס של שבעה גברים על אישה אחת.
"שיר האונס", "מאמי"
עמיר בניון, שנזרק מהופעה בבית הנשיא ומשלם את המחיר על הדעות הפוליטיות שלו, הוא היום גיבור של נתח מעם ישראל. אפשר להתווכח עד כמה הוא גיבור ועד כמה גדול הנתח. אבל זו התוצאה של הניסיון להשתיק אותו. בדיוק כמו שיזהר אשדות ואלונה קמחי הפכו לגיבורי חלק אחר של עם ישראל, כאשר שירם "עניין של הרגל" צונזר משידור בגלי צה"ל. האם כל חיילי צה"ל הורגים ערבים כעניין של הרגל? לא. האם כל הערבים רוצחים יהודים? לא. ההבדל הוא, שוב, בכך שצד אחד בטוח שהוא היחידי שראוי להכתיב את חוקי המשחק. גם את השיר של בניון, יש לקוות, לא תשמעו מנוגן כך סתם בגלי צה"ל. ספק אם הוא ייצא כסינגל לרדיו. וטוב שכך. מחאה קיצונית על סף הגזענות מהסוג של בניון ראוי שתישאר בכיכר העיר העכשווית, באינטרנט. אין לה מקום, לדעתי, בתחנת רדיו ישראלית, לא כל שכן רדיו ממלכתי בישראל.
יהיה טוב?
עמיר בניון לא לבד. יואב אליאסי "הצל" חושב כמוהו. אריאל זילבר חושב כמוהו. עופר לוי (אלא אם כן שינה את דעותיו מהקצה לקצה) חושב כמוהו. יש לימין הישראלי קבוצה של אמנים שלא חוששים להגיד שהם מאמינים בכך, שהיהודים צריכים לנצח את הערבים במלחמה המתמשכת על ארץ ישראל, מבלי להיכנע לטרור. אבל מי שעד היום שילם את המחיר על דעותיו היו בעיקר אמנים מהשמאל. לשמאל תמיד יהיו את אשדות וקמחי, אביב ויהונתן גפן, דיויד ברוזה שישיר "רק תצאו מהשטחים" ב"יהיה טוב", ושלום חנוך הגדול, שישיר "אל תקרא לי עם" ו"הוא לא עוצר באדום". אפילו את שלמה ארצי עם "יש לנו ארץ, למה עוד אחת?" ודני סנדרסון עם "אם יש מספיק אוויר למדינה או שתיים" בכוורת, וכמובן את אחינועם ניני הבלתי נלאית, חוה אלברשטיין ("חד גדיא"), סי היימן ("יורים ובוכים") ונורית גלרון ("אחרינו המבול"), שחזרה לבצע את השיר בהופעותיה.
מבלי שדיברתי איתו, אני משוכנע שעמיר בניון בטוח בצדקת דרכו ושהשיר הנוראי "אחמד אוהב ישראל" נכתב מדם ליבו, מנפשו הכואבת. אני בטוח שכמו כולנו עמיר בניון קרוע, בין הרצון העז שיהיה פה שלום, לבין הצורך להגן על אחיו היהודים בארץ ישראל מפני טרור. אני בטוח שבניון לא חושב שכל הערבים רוצחים. אחרת, כמו שאמר טומי לפיד ז"ל, לא אנחנו כבשנו את קלקיליה, אלא קלקיליה כבשה אותנו.