שאלתי אותה איזה יום היום כי פתאום היה נראה לי שאיבדתי כל תחושת זמן. גם לה לקח כמה רגעים להתאפס ולענות לי - אחרי הכל אנחנו עוד זוג עצמאים מודאגים שחיים יחד בדירה קטנה עם שכירות ענקית אל מול עולם חיצון שנדמה כאילו קורס לתוך עצמו.
לרגע שכחתי מדוע ההרגשה המוכרת של לרוץ ולטרוף את היום לא מעירה אותי להסתער על החיים כמו בכל בוקר. זה הפחיד אותי לשניה, ומצד שני היה בזה משהו משחרר שעשה לי קצת נעים, כי שנינו יכולים סוף סוף לעצור לרגע ולנוח מהמירוץ של החיים הלא צפויים האלה.
זה מדהים איך פתאום זה לא משנה בכלל מה לבשת ואיפה בילית ועם מי - דברים שעד לא מזמן היו עבור לא מעט מאיתנו כל העניין בחיים האלה.
כי הרי מי לא סופר לייקים לפני השינה, בבוקר, בדרך לעבודה, בהפסקת צהריים, בקפה של ארבע, בשש, בדרינק בערב, בארוחת הערב ובעוד מליון נקודות קטנות ביום בהן אנחנו מוצאים נחמה בלתעד רגעים, וכל מה שנשאר עכשיו היא תחושת בדידות והתכנסות פנימה כמו יום כיפור ארוך שלא נגמר. ולחשוב כמה שאני אוהב את יום כיפור.
רק לפני שבוע וקצת היה לי לו"ז הופעות לחצי שנה, כיתות אמן שאני מעביר, סשנים באולפן, וסינגל חדש מאלבום חדש שהאמנתי בו (ועדיין) בכל ליבי. גם אז לא היה קל בכל הקשור לכסף (אני עדיין זמר), ובכל זאת - שיננתי את המנטרה הקבועה של חייבים להתגלגל ולעשות - כי ככה תוכנתנו - יהיה בסדר. באמת שיהיה בסדר.
למרות זאת, ככה פתאום, ביום בהיר אחד, כל החשיבות העצמית והסיסמה המוכרת של "להגשים את עצמך" התפוצצה לי כמו בלון לתוך הפנים, וכל החלומות שלי נותרו מבודדים מהעולם, זרוקים על ספה בסלון בדירה שרחוקה שנות אור מהבמות והחום של הקהל, מול מסך מרצד שמקרין נטפליקס, חדשות ועוד פעם נטפליקס.
את החרדות אני משתדל שלא להעיר כי הרי יהיה טוב. זה לפחות מה שלימדו אותנו מאז ומתמיד, אז אני מנסה להטביע אותן בעוד פרק של משהו שישכיח וינעל אותן מחוץ לגבולות המחשבה - וחוזר לעוד סיבוב של אינסטגרם ופייסבוק. נלחם בצורך להרים את עצמי ולהכנס לחדר כדי לכתוב שיר כי זוהי השעה של "יצרני התוכן" - אבל ראבק! מי בכלל יכול לייצר ככה תוכן? כשכל מה שאתה מקווה זה להישאר בחיים ושפוי בסוף כל הברדק הזה.
בנוסף להכל, אני וזוגתי תכננו להתחתן בחודש מאי הקרוב. כבר כמעט שסגרנו גן אירועים, אבל בדקה ה-99, ברגע שהכל התפרץ - עצרנו את הכל.
כמובן שאז הגיעה האכזבה ואיתה הכעס, ואחר כך ההבנה שמה שחשוב הוא שאנחנו יחד. בחיים. ובכל זאת, אני מסתכל עליה וחושב לעצמי כמה זמן לא היינו ככה שנינו ימים שלמים לבד ביחד, מתקשרים נקי בלי המטלות והשגרה שקצת דורסת לנו את התשוקה והפרפרים. כן, גם זה בטוח לטובה.
העיניים עייפות מדאגה ומישיבה בבית, והראש כבר מקבל את הדין ומבין שליצני החצר, האנשים שתפקידם לשמח, לרגש, להלביש, לשיר, לאפר ולבדר - נשארים אחרונים בשרשרת המזון.
איזה מזל שאלוהים ברא לי אמונה, ואיזה מזל שהוא נתן לי משפחה, את האישה שאיתי ואת היכולת לאהוב. כי בואו, מה הם החיים האלה בלי אהבה, גם במחיר של ההנחיות החדשות שנתנו לה - שני מטר לפחות.