רכשתי שני כרטיסים להופעות של אלביס קוסטלו בישראל. אני לא איש עשיר, אבל הסכמתי להוציא מעל אלף שקל כדי לראות את היוצר הענק הזה בהופעה חיה. כשקניתי את הכרטיסים לא חשבתי על מצב חשבון הבנק שלי, ועוד יותר לא חשבתי על מצב הפלסטינים בשטחים.
ועכשיו, לאור הביטול המפתיע של שתי ההופעות, אני לא כועס על אלביס קוסטלו, שנקרא על שמו של מלך הרוקנ'רול, אלא בעיקר עצוב. עצוב ששוב, כמו במקרים של רד הוט צ'ילי פפרז ודפש מוד, אני מחזיק בכרטיסים להופעה שלא תתקיים. והכל בגלל שאני גר בתל-אביב ולא בליסבון או מינכן.
אין ספק שההחלטה של קוסטלו לבטל את ההופעות בארץ מעוררת חימה אצל רבים מאוהביו חובבי המוזיקה בארץ, בעיקר לאור העובדה שההחלטה הגיעה אחרי שכל הכרטיסים להופעה הראשונה נמכרו והופעה נוספת הוכרזה זמן קצר לאחר מכן. אבל איך אני יכול לכעוס עליו שהוא מצדיק את הביטול, באותן טענות שהשכנים התל-אביבים השמאלנים שלי מפגינים לגביהם כל שבוע בבילעין? אם לצברים מותר, אז למה לזמר מלונדון או ניו יורק אסור?
דין אלביס קוסטלו כדין גבי אשכנזי
גם אנחנו, העם הישראלי, לא חפים מפשע. ולא, אני לא מתכוון למצב ההומניטרי בשטחים, אלא למצב התרבות שלנו, המוזיקה שלנו, ולערבובים שאנחנו עושים בקלות רבה מדי בין מוזיקה לבין דברים שלא קשורים אליה, כמו שירות בצבא, למשל. קל מאוד לזעוק, לכעוס ולטקבק בזעם כשאמן מחו"ל מתייחס אלינו בביטול, אבל כשאנחנו עושים את זה כלפי היוצרים המקומיים שלנו, שצה"ל עצמו שחרר משירות, כולם שותקים.
כך למשל היה כשמרינה מקסימיליאן בלומין ובן ארצי הורדו מהבמה במופע לזכרו של ליאור וישינסקי ז"ל, כיוון שלא שירתו בצבא. ראוי לציין שלא מדובר היה באירוע ממלכתי, אלא באירוע פרטי בתיאטרון הקאמרי. ולמי ששכח - הרמטכ"ל גבי אשכנזי היה אמור להיות נוכח באולם, וכיוון שכך הגיעה הודעה ברורה ממשרד הביטחון ומצה"ל: או מארינה ובן ארצי - או הרמטכ"ל. ככה, הכי פשוט. מנכ"ל הקאמרי התקפל ומארינה נשארה מאחורי הקלעים. איפה הייתה אז הזעקה הציבורית של כל הצדקנים, שאלביס קוסטלו הזיז להם פתאום את הגבינה? כנראה שלעתים הפופוליזם מנצח את המהות.
ומה עם קט סטיבנס? אותו גירשנו בעצמנו
באוקטובר 2008 אמור היה להופיע בישראל הזמר הבריטי המפורסם קט סטיבנס, בערב מיוחד לרגל עשור למרכז פרס לשלום. היוצר הענק, שהתאסלם ושינה את שמו ליוסוף איסלם, היה אחד מהאמנים המשפיעים של המאה העשרים - מה שלא הפריע לכמה ח"כים, בעזרתם הנדיבה של עיתונאים צהובים, לצאת כנגד ההופעה המתוכננת (הוא ערבי! הוא מוסלמי! עם זקן והכל!). ההופעה בישראל בוטלה, והעם שתק.
כנראה שזה לא בסדר שאמן מחרים מדינה, אבל אם מדינה מחליטה להחרים אמן שמביע דעה בעד או נגד צד כזה או אחר - זו זכותה. כך לפחות זה נתפס בארץ הטוקבקים הבלתי מוגבלים.
לדעתי, כמו שלא צריך לערבב ספורט עם פוליטיקה - כך על אחת כמה וכמה אסור לערבב מוזיקה עם פוליטיקה. את זה כבר למדנו מזמן. במקרה הרע זה גורם לאמן ענק כמו ניל יאנג להוציא אלבום בינוני ("Living With War"), במקרה הנורא זה גורם לביטול הופעות.
בעזה אסור להילחם ובעיראק מותר?
גיל סקוט הרון , שם לא כל כך מוכר בישראל, תפס כאן כותרות לאחרונה, כיוון שנכנע גם הוא ללחץ פלסטיני, וביטל כאן הופעה. "ישראל היא כמו דרום אפריקה" אמרו לו, והזכירו לו שבזמנו סירב להופיע במדינה שתארח בקרוב מונדיאל.
כן, סאן-סיטי זכתה לגל ביטולים בזמן תקופת האפרטהייד הדרום-אפריקנית, עכשיו נראה שתל-אביב היא השעיר לעזאזל של העולם המיליטנטי שאנחנו חיים בו. אם לפי ההגיון לפיו אסור להופיע במדינה שנמצאת במלחמה, אז איך זה שכולם עדיין מופיעים בארה"ב שנמצאת במלחמה בעירק ואפגניסטן? כנראה שרק בעזה אסור להילחם.
כשפול מקרטני הגיע להופיע בישראל הוא סרב להתייחס למצב הפוליטי. "אני לא בא להופיע בפני הממשלה הישראלית, אני בא להופיע בפני המעריצים שלי", הסביר מקרטני, שבמקרה גם כתב לקוסטלו שלושה מלהיטיו הגדולים. מסתבר שלמרות הכל, יש משהו מצחיק בשלום, אהבה והבנה.
>> המפיק של מטאליקה: מי שיראה כרטיס לאלביס קוסטלו יקבל כפיצוי הנחה למטאליקה