יום חמישי סטנדרטי של בילוי מבורדק, נגמר כשמצאתי את עצמי בבוקר שאחרי זרוק בדירה שאני לא מכיר. בשקט מופתי בניסיון לא להעיר אף אחד, ירדתי בהתגנבות יחידים את המדרגות הלא נגמרות כששיהוקים של אלכוהול מראים לי את הדרך החוצה. השמש של 08:00 בבוקר ברחוב סלמה הכתה לי בפרצוף כשרעשי הקטנועים מבשרים על תחילה של יום חדש ואת הכיוון שלי לחזרה הביתה. "לאן אתה צריך?" עצר לי סוף סוף נהג מונית. "ל..." – "גבר איפה זה הבלוק?" חתך מישהו על אופניים. "כנס חבר, כנס..." קרא לי הנהג תוך שהוא מסמן לשבור הדו – גלגלי עם האצבע לכיוון שמאל. במקום להתפנק על 20 דקות של שינה עמוקה במונית, התבקשתי לגמגם נימוקים קטנים על סימן שאלה גדול: "איזו חוויה מציע המועדון הזה, שמצליחה למשוך בליינים בשעה בה הפסיקו כבר לחלק עיתונים?" שאל הנהג. חזי אחי, שאלה טובה – יצאתי למצוא לך תשובה.
בהנחה ויש כאן בליין שעדיין לא שמע על תהליך שרשרת החיול של הבלוק שבסופו מתחיל אחד הבילויים הכי חמים של תל אביב, הנה: נתחיל בהפתעה. השמועה על תור ממתינים של חצי שעה וצפונה בשעון, התמוססה מול עיניי עם מספר בליינים די דליל ולא אופייני למסכת השמועות. יחד עם תור הממתינים, גם הסיפורים על סלקציה אימתנית לא קיבלו תוקף כשכל שהתבקשנו הוא להוציא תעודה מזהה ולהתקדם להדרכה מסודרת אותה יערוך סמל המחלקה לבילויים מיוחדים. אסור להוציא טלפונים ברחבות, מותר לעשן באזורים המאושרים בלבד והכי חשוב לשמור על המרחב האישי - כל שנותר לנו לעשות הוא להנהן עם הראש. אפשר להיות ציני לגבי תהליך הכניסה שמייחס לעצמו חשיבות עצמית מופרזת, אבל יש בזה יתרון אחד ברור. הבליינים מבינים שאי אפשר למתוח גבולות - טעות קטנה וחוסר תשומת לב, יכולה להפוך אותך לפליט הריאליטי של הערב – הנאה של 15 דקות תהילה והופ! סלפי של סוף קדנציית הבילוי בלב התחנה המרכזית של תל אביב.
בליינים סביב ה- 30, בחורות יפייפיות בתיקי גב שחורים וסטלנים גמורים שלא גמרו את החודש, הם הספתח לקראת בואם של אין ספור תיירים שמתחילים למלא את הרחבות לקראת השעה 03:00 בדרך להצדיק את גודל המקום. תיירים זה קהל שכל בעל עסק בנישה הזאת מנסה ללכוד ולהתהדר בעטיפת החוץ לארץ שתמחק את אימת המציאות הקיימת במדינתנו הקטנה, תחושת ה"ישראלידה" של חיי הלילה. מהי "הישראלידה" הזאת? כל התעסקות כלשהי בדברים שאינם קשורים למהות או מציאות. לצורך העניין לנסות להוציא בכוח מספרי טלפון במקום סתם לרקוד ולהנות מהמוזיקה, להתלונן על מחירי האלכוהול ולחזור שבוע אחר שבוע לאותו המקום וכמובן סלפי בכל דקה שניה בממוצע.
בגזרה המוזיקלית, לא סתם הטכנו הפך לסאונד של הרגע במועדונים של תל אביב. מסתבר שבין ביט לביט מתחבא כלי שימושי במיוחד להרחקת התחושה הלא רצויה. הוא נקרא מונוטוניות. מסתבר שהרבה יותר קשה להתבלט ולהיראות מגניב בביטים עומדים שלא משדרים סטייל תחת שימוש במילים ומקצבים מתחלפים, אלא בפלירטים רגעיים של קולות עמומים עם ליטופים של כלי הקשה אלקטרוניים – אם הבנת את זה, אתה מוזמן לנסות להתאקלם, יו וולקאם! אם לא, כנראה שאתה פשוט לא מספיק מגניב עבור הבלוק בפרט והסצנה בכלל. את עמדת הדיג'יי ברחבה הראשונה תופסת אריזת כישרון שנשלחה מגרמניה, דיג'יי קונסטנטין. המוזיקה של הבחור שנבחר ע"י הרזידנט אדוויזר למייסד לייבל השנה לשנת 2016, מצליחה למרוח את הבליינים לתבנית ריקודים של ידיים באוויר וללכוד אותם באיכות סאונד היסטרי באדיבות המקום. את קווי הוייב אנחנו מריצים בין הרחבה המרכזית בה לייזרים אדומים ומנורות דמויות כוכבים שמימיים מהפנטים את האסטרונאוטים שבנינו, לבין רחבת ה- Squat בה אנחנו מחסלים סיגריה אחר סיגריה כאילו היו לחטיפי m&m. כל אחד לעצמו וכל זכר לאווירה פיקאפיסטית מחוסלת ע"י מבטי מאבטחים ושמועות על מורחקים.
ככל שהלילה-בוקר ממשיך אני מבין שלא סתם הבלוק הוא אחד השמות הכי חמים בסצנת הלילה ומגיעים אליו מבלים גם בשעות הבוקר המוקדמות. יש לו את מערכת הסאונד הכי טובה בארץ, הוא מציע 3 רחבות לרקוד עד השעות הקטנות של הבוקר (למרות שרחבת הלאונג' הייתה ספציפית סגורה הפעם) ואם תצליחו לתרגם את התדריך מהסבר מבצעי - צבאי לעקרונות תכליתיים ונכונים, תצליחו להבין שזה בדיוק מה שאתם מחפשים – לבלות ולהשאיר את כל השאר מחוץ לעסק.
בחוץ עוצרים אותי שלושה שיכורים בקריאת התלהבות רועשת: "גבר! איך היה גבר?" הם עמדו 50 מטרים מהמועדון ו- 1,000 קילומטרים מקו השפיות, לא נותר לי לענות להם בפשטות "כן, אתם תעופו". "אין להם סיכוי להיכנס" זרק לי נהג המונית ששמע את השיחה. "למה אתה חושב?" – "ישראלידה. הם התחילו את הבילוי בצורה בעייתית למרות שאם תשאל אותי, זה מנהג אותו יצרו אנשי הלילה בעצמם. בגלל תמחור מחירי אלכוהול שנראים יותר כמו מספר טלפון קווי ופחות כמו מחיר משקף לכוס וודקה, אתה פוגש את הניחוחות והצעקות הלא מבוקרות מחוץ לקלאבים". הנהג סביר להניח צדק, כל מה שהוא "ישראלידה" נשאר בחוץ, זה המקום – לטוב ולרע.
מחירים:
ג'ין טוניק 49 ₪ / צ'ייסר ואן גוך אסאי 27 ₪ / צ'ייסר קמפרי 26 ₪ / צ'ייסר עראק 22 ₪ / בקבוק מים 12 ₪