בלילה חלמתי שאני יושב לשולחן קטן עם חברי מרקורי רב. הם שואלים אותי איך הייתה ההופעה, ואני מתוך נימוס מהנהן שהיה בסדר. "היה מעניין?" מקשה ג'ונתן דונהיו בעיניים בורקות. "למען האמת", התפתלתי, תוהה איך להעביר את חומרת המצב, "בשלב מסוים התחלתם לחזור על עצמכם". ניסיתי להמליץ להם על שירים אחרים שיכולים לשדרג את ההופעה, אבל אז הוא העיר לי שאלה כולם שירים של Flaming Lips.
החצי הראשון היה פח
איתכם אני אהיה פחות מנומס - ההופעה של מרקורי רב אמש ברידינג 3 הייתה גרועה. משמימה. משעממת. חדגונית. מיותרת. החצי השני של ההופעה עוד היה סביר, ומיד נגיע אליו, אבל החצי הראשון היה פח. זו הייתה שעה אקוסטית עם מבחר מוזר משהו של שירים מהקריירה שלהם. האלבום המצליח והטוב ביותר שלהם, "Deserter’s Songs", קיבל ייצוג גדול, אבל משום מה לא היה אף שיר מהאלבומים היפים שאחריו, "All Is Dream" ו-"The Secret Migration".
_c.jpg "מרקורי רב הופעה 3 (צילום: אופיר בן שמעון)")
אבל זה לא באמת משנה, כי כל השירים בהופעה נשמעו בדיוק אותו דבר. ג'ונתן ניגן על גיטרה אקוסטית שתפסה את מרכז תשומת הלב, ומסביבו היו שטיחי סאונד של "גראסהופר" על חשמלית אווירתית והשניים שאף אחד לא מכיר על מקלדות. התוצאה הייתה חסרת דינמיקה וחסרת שיאים, חוזרת על עצמה ובעיקר מעורררת פיהוק.
מה הם שווים בלי ההפקה של דייב פרידמן
רק חובתי העיתונאית השאירה אותי באולם מעבר לחמישה שירים של חסד, וחבל שכך. כי אם אותם שירים ראשונים היו משעממים, אז הגיע "Holes" שהיה פשוט התעללות. גם השיר המקורי מתחיל אקוסטי ושקט, כך שהביצוע בהופעה היה דומה, אלא שבאלבום נכנסים בשלב מסויים התופים ונותנים פורקן למתח שבשיר. בגרסת ההופעה נשארנו בלי קתרזיס, כמו טיזינג מתמשך, כמו אפצ'י שמאיים לבוא ולא יוצא.
_c.jpg "מרקורי רב הופעה 2 (צילום: אופיר בן שמעון)")
ההופעה עשתה כבוד לאדם אחד, שלא היה באולם - דייב פרידמן, המפיק הוותיק של מרקורי רב (וגם של פליימינג ליפס, MGMT ועוד כמה). מתברר שמה שהפך את המוזיקה שלהם למוצלחת כל כך הוא בעיקר ההפקה, כי השירים הערומים, תכלס, משעממים. הלחנים סבירים, והמילים מתנגנות יפה, אבל יש בהן רק אווירה. וכשמחברים אותן למוזיקה שגם היא אווירה נטו, נשארים בלי תוכן.
מתי בדיוק הם איבדו לחלוטין את חוש הטעם שלהם?
אחרי שעה בדיוק הם ירדו מהבמה, קיבלו מחיאות כפיים פושרות וחזרו לחצי השני, בו ניגנו למול הקרנה של סרטים אילמים. הסרטים היו מעניינים, נסיוניים ואוונגרדיים, כשהישן ביותר, משנת 1926, נראה כמו וידאו קליפ פסיכדלי. מרקורי הצליחו לתמוך בחוויה, ונתנו קונטרה צלילית מגוונת ודינמית לסרטים. זה לא מצדיק 200 שקל לכרטיס ונסיעה מחו"ל, אבל אחרי החצי הראשון, לשמוע לפחות איזה שינוי בווליום ובאינטנסיביות של המוזיקה היה פינוק מבורך.
ובחזרה לחצי הראשון של ההופעה. מה שהיה הכי נורא הוא התחושה שחברי הלהקה ממש נהנים ממנה. שג'ונתן חושב שזה מיוחד וקסום, ש"גראסהופר" ממש צולל לתוך הסולואים שבקושי שמענו. הם נראו והתנהגו כאילו הם באמת להקת רוק בהופעת רוק, כשלמעשה הם שטיח גלגלצי במיטב להיטיו. מתי בדיוק הם איבדו לחלוטין את חוש הטעם שלהם?
_c.jpg "מרקורי רב הופעה 4 (צילום: אופיר בן שמעון)")