למרות שבריטני ספירס כריסטינה אגילרה וג'סיקה סימפסון תמיד מכרו יותר דיסקים ממנה, נראה שמכל דור זמרות הפופ שנפל עלינו בתחילת המילניום, פינק היא כמעט היחידה שהצליחה לתחזק קריירה בלי לעבור התמוטטות עצבים או כשלון מפואר בדרך. שמונה שנים מאז אלבומה הראשון "Can't Take Me Home" ועם סינגל לוהט ביד - "So What", שהוא גם הכי מצליח שלה עד היום, פינק עדיין מקפידה להתנהל אחרת בעולם הפופ המתעתע, מצוידת במידת הציניות המתאימה שמציבה לא פעם באור מגוחך את כל חברותיה המוזכרות למעלה.
אלבומה החמישי "Funhouse", הוא אלבום הפרידה שלה, שיוצא קצת אחרי שנפרדה מבעלה, אלוף המוטוקרוס האמריקני קארי הארט. במקום לטאטא את הבאסה מתחת לשטיח ולעטוף אותה בהפקות נוצצות (אם כי יש לא מעט כאלה בדיסק) ובטקסטים שכתבו לה אחרים, היא מוציאה החוצה את כל החרא שנלווה לגירושין ומתבלת אותו בגישה פופית רצינית פחות, כדי שגם המעריצים יוכלו לבלוע. לכן לא מפתיע שבקליפ ל "So What", שעוסק כמובן גם הוא בפרידה, אפשר לראות גם את הבעל לשעבר בהופעת אורח.
הניגוד הלא הכי בריא בין כוכבת הפופ הקלילה לאמנית המיוסרת נשמר לכל אורכו של הדיסק. מצד אחד הפקות פופ משומנות של מפיקי-על מעדות המקס מרטין ודנג'ה ושלל סינגלים פוטנציאלים כמו "Sober", ו-"It's All Your Fault". ומצד שני טקסטים רציניים ולא שכיחים לז'אנר על כשלון נישואיה.
כשהמיקס המוזר הזה עובד, קשה שלא להצטרף בפזמונים של "So What" ושיר הנושא "Funhouse". כשזה פחות עובד אז כבר מדובר בקטסטרופה של ממש, בדמות בלדות אקוסטיות מתיימרות כמו "I Don't Believe You" ו-"Crystal Ball".
לזכותה של פינק ייאמר שגם על הקטעים הפחות טובים בדיסק הזה, מחפות הפקות רוק-פופ סופר עדכניות עם נגיעות אלקטרוניקה וRNB כמו ב "One Foot Wrong" ו-"Bad Influence", וקול מצוין שרק משביח עם השנים. "Funhouse" הוא אולי לא אלבומה הטוב ביותר של פינק (התואר הולך בקלות ל" M!ssundaztood"), אבל הוא גם האמיתי ביותר שלה. לטוב ולרע. לא דבר של מה בכך בז'אנר שכולו הצגה אחת גדולה.
פינק, "Funhouse", "אן.אמ.סי-יונייטד"