אני מזהירה מראש: הכתבה הזו מכילה 712 מילים מחמיאות (ו-3 רעות) על נועה קירל. כי כשראיתי את "פאוץ'", הקליפ החדש שלה, צרחתי. ואז צפיתי בו שוב, ושוב צרחתי. הסתכלתי בהשתאות, בגאווה, כאילו אני אמא של נועה קירל בעצמי. השיר הזה הוא הניצחון הענק שלה.
בקיץ 2015 נועה קירל עברה מלהיות סוד שמור של ילדים ביוטיוב לשיחת היום, ולא בקטע טוב. הכותרות הצביעו על ילדה בת 14 ששרה טקסטים פרובוקטיבים כמו "מה המספר האהוב עליך? שלי הוא 69" (למרות שפספסו שזה "חתימת המפיק" כמו קריאת "דיג'יי קאלד" המפורסמת, נו מילא) והטוקבקים זעמו, מה זה זעמו, שרפו את הילדה. הטענות היו בין "ההורים שלך הרסו לך את החיים", ועד קללות שאין צורך לחזור עליהן. היא לא נוגנה ברדיו ולא התארחה בפריים טיים.
מאז היא עברה מסע מדהים וגם מהיר מאוד. מבלי להמעיט בהצלחת האחרים בדורה, לילדה בת 15 זה יותר קשה, כי מזלזלים בה כנקודת פתיחה. "ארץ נהדרת" עושים בדרך כלל חיקויים נאמנים למקור, לנועה לעומת זאת הביאו דמות מוגזמת ומגוחכת כמו אגס קימל. כמות הגועל שנשפכה עליה מהטוקבקים הייתה יכולה למוטט גדולים ומנוסים ממנה, אבל נועה עבדה ועבדה קשה, בכוחות נפשיים מעוררי הערצה. עוד הופעה בבת מצווה ועוד במה בקניון ואז קמפיין ראשון ואז פסטיגל, ואז כתבו סביבה סדרת ילדים שלמה ("כפולה"). אחר כך היא שפטה ב"גוט טלאנט" ותכף היא ב"בית ספר למוזיקה" ובהפסקת הפרסומות היא מככבת לפחות בשני תשדירים. אחד מהם הוא של משרד התחבורה. המיסים שלנו משלמים לנועה קירל. מה אני אגיד, קחי את הכסף שלי באהבה.
תנו לי רגע ליהנות מתחושת "אמרתי לכם" אחרי שכבר בתחילת הדרך פרגנתי לה מאוד. הטוקבקיסטים היו בטוחים שאני מקבלת מהמשפחה תשלום. בלב חשבתי שזה היה יכול להיות נחמד אבל לצערי נשארתי עם היושרה העיתונאית. משהו בנועה קירל היה כל כך פירס ונחוש, והיה קל לראות שמדובר בנסיכת פופ בהתהוות. אבל בכל העלייה לתהילה היה נדמה שהמוזיקה קצת בורחת לה מבין האצבעות. אם תשאלו אנשים, כולם ידעו מי זו נועה קירל אבל רק הילדים ידעו לשיר שיר שלה. מדי פעם היה להיט קצת יותר בולט מהאחרים ("טיקיטאס" למשל) אבל כל הכריזמה והכשרון עוד לא לגמרי באו לידי ביטוי במוזיקה.
אבל נדמה שבחצי שנה האחרונה משהו התעורר שם. בזה אחר זה יצאו הלהיטים "Drum", "חצוף" ועכשיו "פאוץ'", השיר החדש שלה. רשימת הקרדיטים המפוארת שלו כוללת את רון ביטון, איתי שמעוני, ירדן ג'ורדי פלג, דורון מדלי ואת קירל בעצמה. בדיוק כמו במודל האמריקאי, יש פה כמות נכבדת של אנשים שמבינים שצריך היום את מיטב המוחות כדי ליצור להיט במשקל כבד. ו"פאוץ'" הוא מפחיד בכובד שלו. הוא קצת ערבי וקצת פופ וקצת טראפ. הוא אריאנה גרנדה והוא מיגוס והוא איברהים טטליסס. הוא מוזיקלית הדבר הכי מרענן ששמעתי בתקופה האחרונה בעברית. אני עדיין צורחת.
זה מצחיק לעשות שיר על נרתיק פאוץ'. יש לו היסטוריה שנעה בין הפריט הכי הורס בארון לבין פריט בזוי על גבול הפארודי. אני לא סגורה מה הסטטוס שלו כרגע מבחינת מגזין ווג, אבל נועה קירל מחזיקה את הפאוץ'. הכוונה היא שלשיר עליו וללבוש 200 סוגים שלו בקליפ - זה יושב עליה. זה נראה עליה מעולה והיא פשוט משכנעת. איכשהו זה נראה עליה הגיוני. אני לא יכולה לחשוב על כל אמן אחר במוזיקה שהיה יכול לשיר את זה ולא לצאת מגוחך. אני גם לא יכולה לחשוב על כל אמן אחר במוזיקה שהיה מביא כל כך הרבה כריזמה לשיר הזה.
עליית המדרגה היא גם בקליפ, שחוץ ממחווה מיותרת לביונסה (הנה 3 המילים הרעות) הוא אדיר. גם מאחוריו עומד מותג גדול שהיה הספונסר, כמו השניים הקודמים, אבל הפעם עשו את זה בקלאס. זו לא פרסומת מאוד ברורה, התקציב ללא ספק גדל מהקודמים, ואפילו הביאו גמל. הצבעים מהפנטים, הארט, התלבושות, הכל מדויק מתמיד. משהו בעוצמה של הקליפ הזה הוא ההתפוצצות של עבודה קשה של שנים, שעשתה נערה מוכשרת וחרוצה עם אומץ מפחיד.
אבל "פאוץ'" גם מזמין מלעיזים בדרכו. קודם כל, כי היא שרה על פאוץ'. אחר כך, כי יש חלקים שהשירה שלה לא ברורה ויש שיאמרו שהמילים שלו לא מאוד קשורות אחת לשניה. בגדול הביקורות האלה מאוד מצד אנשים שבבירור לא מכירים את הז'אנר בו היא פועלת וגם מפספסים הזדמנות להכיר אותו. נועה קירל היא לא האישה שדיבורים כאלה יערערו אותה. "זה רק אני, הפאוץ' והחום של ישראל" זה לא סתם הפזמון, זה הסטייט אוף מיינד הכללי, זה המהות של פועלה. למעשה, זה שדרוג במטאפורה לשיר הראשון שהיא אי פעם הוציאה, אז ב-2015, שבו שרה "לא אכפת לי מה אומרים עלי, מדברים, מה הם כבר יודעים עליי, אני חיה בשביל אלו שמתים עלי". תראו מה זה. עדיין לא אכפת לה.