מוזיקה הייתה בערך הדבר הבודד שבאמת עניין אותי בילדותי. אני חושב שבהתחלה אפילו רציתי לשיר, אבל את הרעיון הזה העיף לי מהראש מנהל המקהלה של בית הספר, אהרון גרוניך - אבא של שלמה גרוניך. הוא היה מעמיד אותנו בשורות, מציע לנו איזה שיר, ולאט לאט שולף החוצה את הזייפנים. את שני הסינונים הראשונים עברתי בשלום - את השלישי כבר לא. זה לא באמת העציב אותי, כי במקהלה שרו שירים משונים שלא אהבתי.
כנער שגדל בחדרה אהבתי להקשיב לרדיו ולקנות לעצמי תקליטים. הייתי בוחר אותם לפי העטיפות או איזה שיר ששמעתי ברדיו, ובעיקר לפי כל מיני המלצות שקראתי ב"להיטון" - התנ"ך האמיתי שלי.
בחדרה הייתה אז חנות תקליטים אחת, ופעם בשבוע הייתי הולך לשם ומדפדף באצבעות דקות על כל התקליטים שהיו מאוחסנים בתאים כאלה, מ-A עד Z. גם רשימת האלבומים שקניתי לעצמי הייתה מאוד אקלקטית; תקליט של להקת האוסמונדס (סוג של משפחת ג'קסון לבנה עם סולן חתיך בשם דוני) או תקליט של משפחת פרטרידג' (משפחה מוזיקלית טלוויזיונית עם סולן חתיך בשם דיויד קסידי), אני מניח שאתם מבינים את ההקשר שבבחירה.
אבל היו ברשימה גם דברים יותר איכותיים: אלבום הסולו השני של פול מקרטני "ram"; התקליט המפורסם של אלטון ג'ון עם הלהיט "דניאל"; תקליט יפה של קט סטיבנס; ותקליט מיותר של כריס כריסטופרסון, שזכה לא רק בגלל יופיו הרב, אלא בגלל איזו כתבה משתפכת שבה הסבירו שהוא כתב במקור את "Me and bobby mcgee" שביצעה ג'ניס ג'ופלין.
בחדרה של שנת 1972, אם רצית לשמוע שיר, אחת הדרכים הכמעט יחידות הייתה לרכוש את התקליט. ויניל כן? לא היתה אופצייה אחרת לשמוע את השיר שרצית בשום מקום אחר.
ואז התחלתי לחפש ברדיו תוכניות מוזיקה - וגם מצאתי. אהוד מנור ורבקל'ה מיכאלי התחילו להגיש תכנית בתחנה שנקראה אז "הגל הקל", והיום קוראים לה "רשת ב'". זו הייתה תכנית צהריים יומית בשם "קצת אחרת" או "מי מפחד מפופ מתקדם", שם נחשפתי לעולם החדש של הרוק המתקדם.
זה נשמע לי היום קצת בלתי נתפס. ילד בן 13 שיושב כל יום בשעות צהריים מול הרדיו שמשדר לו אריך נגן שלם, בלי הפסקה. תארו לכם את התדהמה כששמעתי בפעם הראשונה את "Super is ready" של ג'נסיס - 23 דקות מושלמות של פיטר גבריאל, פיל קולינס וחבריהם' או את "אומגומה" של פינק פלויד.
כמובן שהרגע המכונן באמת היה כששמעתי את האלבום "זיגי סטארדסט" של דיוויד בואי. אהוד מנור, בקולו המרגיע אמר משהו על "מיניות מעורפלת" או משהו כזה' והלב שלי עצר מלכת. לקח שבועיים עד שהאלבום עצמו הגיע לחנות של רפופורט, וקניתי אותו מיד. כשהבטתי על העטיפה וראיתי את התמונה של בואי, בתוך תא טלפון, בבגד גוף זוהר ומאופר כולו - איכשהו הבנתי שגם החיים שלי יהיו בסדר.
אחר כך המוזיקה הפכה לסוג של דרך חיים ומקצוע. חברים מהצבא זוכרים אותי מסתובב בבסיס חיל האוויר בחצרים, בתור פרח טיס, עם טרנזיסטור צמוד לאוזן ומאזין לאיזו תכנית נידחת בלילה ברשת גימל. בשנות ה-20 שלי כבר פרסמתי ביקורות בעיתון "העיר", הגשתי את "ציפורי לילה" בגלי צה"ל, והפכתי לחלק מ"תעשיית המוזיקה". אבל מה שיותר חשוב הוא שהייתי כל הזמן באובססיה להכיר כל דבר חדש שיוצא לשוק. כל אלבום, כמעט כל שיר, בטח כל ז'אנר. במהלך השנים כתבתי טור ביקורת ב"חדשות" ואחר כך ב"מעריב", טורים בהם ניסיתי לשכנע את העולם להאזין לאלבומים המיוחדים שגיליתי. לפעמים זה אפילו הצליח.
בשנות ה-2000, כשהעולם השתנה שוב, והמוזיקה עברה למחשב, הייתי מוריד כל שבוע את כל האלבומים החדשים שיוצאים בעולם ובודק אותם כדי לשמוע אם יש משהו חדש, וכך זה נמשך, כסוג של דרך חיים, עד שלפני שלוש שנים בערך הכל התמוטט: האלבום בגרסה שעליה גדלתי די פשט את הרגל, ואנשים עברו לצרוך להיטים בלבד. שרותי המוזיקה הפכו את הדיסק למיותר, וככה נתקעתי עם אוסף של 30 אלף דיסקים (!) שאין בהם צורך, והעברתי את רובם למחסן שבניתי בחצר הבית של אחי.
וזה עוד כלום לעומת שתי הסיבות הבאמת חשובות: האחת, כאן ב-mako, המקום שבו אני כותב כבר כמעט עשור, הסבירו לי שביקורת אלבומים די פשטה את הרגל, ושחוץ מאלבומים ממש ממש ממש מג'וריים, אין מצב לפרסם משהו על להקה עלומה או על זמר צעיר ומסעיר. "זה פשוט לא מקליק", אמרו לי, והנורא מכל הוא שכמות המוזיקה הטובה החדשה הלכה והצטמצמה. בטח בשביל מי שאוהב יוצרים אישיים שכותבים בעצמם את דם ליבם.
אז אני לא יודע מתי, אבל יום אחד פתאום לא ענין אותי יותר לשמוע מוזיקה חדשה באמת. כלומר, זה לא שהתחלתי להתעצל, פשוט כל דבר חדש ששמעתי נשמע לי כמו משהו שכבר שמעתי בעבר. מתי כספי כתב פעם את "כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל?" - ואני הרגשתי שזה הגיע למיצוי. הרגשתי שרוב השירים הטובים כבר נכתבו, ושהשירים החדשים שנכתבים, ברובם הגדול, הם מיחזור.
למזלי, הבנתי שזאת תחושה סובייקטיבית, שהילדים שמגלים עכשיו את אריאנה גרנדה, מרגישים בדיוק כמו שאני הרגשתי מול אלבומי הפופ של ברברה סטרייסנד בסבנטיז, ולעולם לא נדע מי באמת תהיה יותר משמעותית מבחינה היסטורית בעולם בעוד 100 שנים.
אז הנה הווידוי: בשנתיים האחרונות השתדלתי כמה שפחות לשמוע דברים חדשים ורק מה שצריך. רק מה שלוהט ביוטיוב או שמקבל אייטמים ב-mako. לא היה לי כח, וכל האלבומים החדשים שראיתי בעיתונות העולמית שעממו אותי כבר בשיר הראשון, ומאחר שאין כמעט בתקשורת הישראלית מקום באמת בולט ומבליט מוזיקה שאינה אלקטרונית או "מועדונית" - גם לא בלטתי בהעדרי.
ועכשיו כל זה השתנה. לפני חודשים נכנסתי לספוטיפיי ונשארתי שם שבוע. בעולם התפרסמו רשימות סוף השנה, של האלבומים המצטיינים וגיליתי שאינני מכיר שם אף שם, ואני חייב לשמוע הכל. אז הרוב עדיין נשמע לי משומש , אבל פתאום מצאתי את עצמי נסחף, מתרגש מחדש, וגם רציתי לשתף. אז הנה יוצא לדרך המדור החדש שלי - "אלבום אחד בשבוע" - שכשמו כן הוא.
האלבום הראשון שבחרתי הוא לגמרי של מישהו שמתאים לרוח הזמן, גם מתכתב עם העבר, וגם מוכשר כמו שד. הוא קנדי, קוראים לו מיכה ווסר (Micah Visser), אבל כאמן הוא קורא לעצמו Boniface, שזה בעצם שם נוצרי מאוד ודתי. מיכה הזה הוא טווינק בלונדיני שמבחינה מגדרית אינו אוהב את ההגדרות הישנות, ומעדיף את הפנייה האמריקאית החדשה ברבים.
אלבום הבכורה של Boniface הוא לגמרי הצדעה מרעננת לפופ האמריקאי של שנות השמונים. זה נשמע קצת כמו השירים הכי יפים של האייטיז, וכל שיר עומד בפני עצמו כסינגל עם הוק חזק וכל מה שצריך. אבל בנוסף, גם עם טקסט נוגע ללב. הקול של מיכה הוא חזק, ודי קשה להאמין שהוא בוקע מגופו הלבנבנן והדקיק של הנער/נערה עם הנזילות המגדרית שמצטלם בתמונות רכות בעמוד האינסטגרם שלו (בינתיים יש לו שם 5,400 עוקבים. חצי ממה שיש לי).
ברשותכם, בואו נתחיל בשיר אחד מתוך האלבום, "Oh my god", ועם המשפט המקסים מתוכו "And you're the shit nobody gives". שיר אהבה מושלם ושיכור. "אתה השעון שנפל מהיד של מישהו, אתה הסרט שאף אחד לא ראה", שר מיכה, "אז קח אותי הביתה".
זה קצת מוריסי, אבל כשזה ארוז בתוך שיר שנשמע כמו להיט אהוב של THE CARS, זה מקבל כוח חדש וסקסי. לפי ההייפ יש מצב שהבחור הזה ממש יצליח, אבל אתם יודעים, יש גם סיכוי שלא. בכל מקרה, זה האלבום הכי יפה ששמעתי מאז שנפתחו לי מחדש באוזניים, אז אני חולק אותו איתכם.
לחלק מהשירים יש גם קליפים יפים (כמו "keeping up"), ובכלל, מיכה הזה הוא רענן כמו עלה תלתן בשדה מלא רקפות בשמש של סוף פברואר, הוא הוציא אלבום כיפי, ממש כמו פעם. אז תנו לו צ'אנס, הוא באמת שר מהלב.