לא מעט מילים נכתבו בשבועות האחרונים סביב הרלוונטיות של U2 כלהקה פעילה, ויכוח שנמשך אגב עוד מימי האלבום "Pop" ב-97' ולא מראה סימנים של דעיכה גם ב-2009. כמו שני קודמיו בעשור הנוכחי, גם האלבום החדש והמוצלח שלהם מוכיח שמדובר בויכוח עקר למדי, שמאבד מכוחו ככל שהוא ממשיך להתנגן ברקע. כן, זה לא אלבום גדול, כן, זה "סתם" אלבום, אם משווים אותו לאלבומיהם הגדולים מהאייטיז. אבל זה עדיין אלבום עם מספיק שירים יפים, שיעמידו לעיתים במבוכה גם את חקייניהם הנוכחיים הגדולים ביותר כמו "קולדפליי", "הקילרז" ו"קינגז אוף לאון".
ההבדל היחיד הוא כנראה ביכולת של האחרונים לגייס קהל חדש למחנות שלהם, מה שמאוד קשה להגיד על U2, שככל הנראה יישארו בעיקר עם המעריצים שגדלו על ברכיהם. ומדובר בלא מעט אנשים אם מסתכלים על נתוני המכירות של אלבומם הקודם, שהגיע ל-8 מיליון עותקים.
אווירת איצטדיונים המונית
כיאה לכל אלבום של U2 גם החדש נפתח בתרועה רמה עם שיר הנושא, שהוא הכל חוץ משיר של להקה עייפה: ריפים דיסטורשניים קלאסיים של דה אדג', נגיעות אלקטרוניות בטוב טעם וקול ענק של בונו, שהצליח לשמור על הגרון היטב גם אחרי שנים של קדיחות למנהיגי העולם בעניין הרעבים באפריקה. הממתק האמיתי מגיע כבר בשיר השני "Magnificent", להיט משמיעה ראשונה, שיקבל מקום של כבוד באוספים הבאים של הלהקה ולמרות פתיחה מעט חתרנית הוא נפתח בהמשך לפזמון כובש: "Only Love Can Leave Such A Mark".
אווירת האצטדיונים ההמונית נמשכת גם ב"Moment Of Surrender", הרצועה השלישית והמרגשת, שעטופה באווירת מוזיקת סול אמריקני, אווירה שמוציאה מבונו את המיטב ומזכירה לא מעט את הלהיט "Stuck In The Moment" מהאלבום "All That You Can Leave Behind".
כמו באלבום ההוא, גם בנוכחי מוותרים U2 על שימוש יתר בטריקים הפקתיים, אבל לא על הפקה מושלמת של צוות חלומות בדמותם של בראיין אינו, דניאלה לנואה וסטיב לילווייט. לצדה הם מתמקדים בעיקר בלייצר לחנים טובים שיעדנו את הטקסטים הכמעט מיוסרים של בונו. גם הקטעים היותר ניסיונים באלבום, למשל "Being Born", שהוקלט בזמן הסשנים שערכו בפז שבמרוקו, לא יצליחו לזעזע באמת את הותיקים שבמעריצי הלהקה. את ההרפתקאות האולפניות נשמע כנראה באלבום ההמשך, המתוכנן לשנה הבאה, שייקרא " Songs of Ascen" ויכלול את כל הקטעים שלא הגיעו לרשימה הסופית של הדיסק הנוכחי.
איזורי ה-U2 הקלאסיים
למעשה, דווקא "Get On Your Boots" הסינגל הראשון שיצא מהדיסק הזה, היה יכול להתאים יותר לאלבום הבא מאשר לנוכחי. אומנם מדובר בשיר ראוי, אבל כזה שעיקר כוחו בהפקה העדכנית וביתרון הברור שלו בלהלהיב קהל בהופעות, ופחות כחלק מאלבום שרובו המכריע משוטט באזורי ה-U2 הקלאסיים. כל זה תקף גם לגבי "Stand Up Comedy", הרצועה שאחריו, קטע רוק בלוזי, שמזכיר יותר מדי דברים בינוניים של הצ'ילי פפרז, אבל כנראה יעבוד יותר טוב בלייב.
מה שתמיד עובד כשזה נוגע ל-U2 זה כמובן הבלדות. ובאלבום החדש יש לא מעט כאלה, גם אם חלקן לא מוצגות בגרסה הערומה המתבקשת. מלבד "Moment Of Surrender" שווה גם לציין את "I'll Go Crazy If I Don't Go Crazy", שמזכיר במתיקות הפופית שלו את "Sweetest Thing", ואת שני השירים הפוליטיים המסיימים: "White As Snow" בעל ניחוחות לאונרד כוהניים, שנכתב מנקודת מבטו של חייל שנהרג באפגניסטן, ו-"Cedars Of Lebanon", האינטימי והחצי מדוקלם, על עיתונאי שמסקר את המציאות המזרח תיכונית. U2 או לא, בכל זאת, עדיין מדובר בבונו.