קוואמי השקה (צילום: נועה מגר)
הפה של הפליטים, ילדי הפליטים, העניים, ניצולי השואה. קוואמי במופע השקה | צילום: נועה מגר

קוואמי דה לה פוקס - אייל פרידמן - הוכיח אמש במועדון הבארבי בת"א שהוא אחד המוזיקאים המתריסים החשובים שיש כיום בארץ וללא ספק אחד החדים ביותר מביניהם. החל ממצב הפליטים, דרך אי שחרורו של גלעד שליט, ניצולי השואה ועד למדיניותו של ליברמן - כולם נכללים בשרשרת שירי ההטפה או מחאה שלו והכל במסווה של מסיבת ההשקה לאלבומו השלישי עם "החלבות" - "זרים במאה ה-21".

התחיל בהיפ-הופ, עבר למטאל, המשיך באלטרנטיב והסתיים באלקטרו-פופ

אפשר לתהות על חייו הכפולים של קוואמי כאיש רדיו ומוזיקאי, אך העובדה שהתחיל כשדרן ועורך מוזיקלי, דווקא מאפשרת לו לשוטט בין סגנונות, לערבב, לטעום, לקפוץ ממקום למקום ולעשות בהם כרצונו. הקהל שמילא אמש את הבארבי בתל אביב נהנה ממופע שהתחיל בהיפ-הופ, עבר למטאל, המשיך באלטרנטיב-רוק והסתיים באלקטרו-פופ, כשבכל אחד מהם הוא מארח חברים ודמויות רלוונטיות - קוטג', ש"ס, קאשי ורמב"ם בהיפ הופ, ערן סגל ואביטל תמיר במטאל, פורטיס ברוק ונדב רביד באלקטרו.

מה שחיבר בין המעברים התכופים האלו היו האנרגיות הבלתי נדלות והפרפורמנס התזזיתי של קוואמי, הנגינה המצוינת של "החלבות" (ברוב חלקי המופע, לא בכולו), הטקסטים הנוקבים, שעפים לך על הראש, לא משנה איזה סטייל הלהקה מנגנת וכמובן הקהל שרובו החזיק מעמד שעתיים וחצי והחזיר לבמה ריספקט.

סוג של ג'יי זי מעורבב עם ג'לו ביאפרה מקומי

המופע נפתח בשיר "בושות", שהעיד על התרגשות מסוימת מהמעמד, התרגשות שהפכה במהרה להשתוללות ב"ד"ר רוקנ'רול לפצעי הארדקור". קוואמי הוא לא זמר טיפוסי ואפילו לא בדיוק שר, אלא מגיש את המסרים שלו בצורה חדה, כדרכו של ראפר גדול, סוג של ג'יי זי מעורבב עם ג'לו ביאפרה מקומי. כך בסשן המחאה שכלל את "מי לא פליט פה?", "איך עוד לא" ו"מכשפות".

קוואמי, קאשי, קוטג', שחר סוויסה, השקה קוואמי (צילום: נועה מגר)
רננו צדיקים. קוואמי, ש"ס, קאשי וקוטג' במופע ההשקה של קוואמי והחלבות | צילום: נועה מגר

ביניהם הוא קורא לקהל להתאגד נגד מדיניותם של ביבי וליברמן, "אחרת זה יהיה הסוף שלנו". כל זה, דרך אגב לעיניו של שר החינוך, גדעון סער, שהגיע עם המאבטח הצמוד כדי ליהנות מפורטיס הנערץ עליו עוד מימי ה"פינגווין". "עוד יחקרו אתכם כי הייתם בהופעה הזו", צועק קוואמי על הקהל, ומיד עולה השאלה האם גם שר החינוך ייחקר.

חפלת היפ הופ עם קוטג', קאשי וש"ס

בשלב הזה שרשרת האורחים המכובדת מתחילה ואחרי שגיטריסט המטאל הדומיננטי ערן סגל יורד, מצטרפים קוטג', קאשי ושחר סוויסה (ש"ס) למחרוזת מאש-אפ שמורכבת מ"בואי ניקח דברים", "צינגלה" ו"רננו צדיקים". למשך כעשר דקות אווירת החפלה משתלטת על הבארבי מה שהופך את המאש-אפ הזה לאחד הביצועים המוצלחים במופע. מייד אחר כך נרשמת אכזבה קלה בביצוע לאחד מלהיטיו של קוואמי, "הכל פה זה קומבינה", כי רק פורטיס יכול לצעוק: "כסף, כסף, כסף - שורף לי את קצה היד!" אבל תורו עוד לא הגיע.

קוואמי, אביטל תמיר, השקה קוואמי (צילום: נועה מגר)
גנרל במלחמת הפופ. קוואמי במופע ההשקה. מאחוריו: אביטל תמיר | צילום: נועה מגר

שלושת השירים הבאים הם מהטובים של קוואמי: "לסביות שולטות בעולם שלי" ההומוריסטי, "יום ראשון", הסינגל הראשון שיצא מ"זרים במאה ה-21", ו"תה" - השיר הטוב ביותר באלבום הזה, שיר מחאה חריף נוסף על המצב במדינה, שאותו מקדים קוואמי בנאום על משכורות השרים מול מצוקות העניים, שעשוי לגרום לגדעון סער שנוכח לנוע בחוסר נוחות במקומו.

מלחמת פופ עם אביטל תמיר

קוואמי מפצה בגדול בביצועים מרשימים ל"אחד בפה, אחד בלב" מאלבומו הראשון ו"מלחמת פופ", שיר הנושא מאלבומו הקודם, יחד עם אביטל תמיר מ"בצפר" - מהסולנים הגדולים בתולדות המטאל המקומי. אחריו מגיע שיר שמעיד מצוין על הערב הזה: "ימים שחורים, ימים שחורים, בגלל זה כולנו כאן מאושרים", אבל הסיבה האמיתית בזכותה כולם נהיו מאושרים היא האורח הבא שקוואמי הציג כ"איש הכי שפוי במדינה!".

אביטל תמיר, השקה קוואמי (צילום: נועה מגר)
אחד בפה, אחד בלב, אחד בבצפר. אביטל תמיר במופע ההשקה של קוואמי | צילום: נועה מגר

רמי פורטיס, מפיק האלבום החדש ואורח השיא של הלילה הזה, עולה לארבעה שירים. "רושם" שלא ממש התרומם, "פריז בלהבות", מימי "האחים פורטיס", שלא הגיע לרף הדרוש מבחינת הנגינה של "החלבות" (פרט לרון בונקר), ו"תסחטי אותי", הדואט ולהיט הרדיו של הדיסק, שהרים את הקהל גבוה, כמצופה. אחריו נתנו קוואמי ופורטיס את "הסיפור נגמר", שיר משותף מהאלבום הקודם, שהתארך לכעשר דקות, לא כולן מוצדקות.

הייתי שם כשקוואמי דה-לה פוקס איבד את הקצה

שיא נוסף של הערב נרשם בביצוע ל"מאבד את הקצה" עם נדב רביד, ההברקה החצי מומצאת של קוואמי שמגוללת בראשי פרקים את תולדות מוזיקת השוליים המקומית מהזווית האלטרנטיבית שלו. ולשיר הזה אפשר להוסיף היום  את השורה "אני הייתי שם כשקוואמי דה-לה פוקס איבד את הקצה!". בהדרן קוואמי מגלה צד רגיש בבלדה "אף אחד" שמובילה ל"סוף הדרך", בה הוא מפנטז על הלוויה מסיבתית שלו עצמו.

אין כרגע מוזיקאי בארץ שעוסק בסוגיות החברתיות הקשות ביותר ומטיף כנגדן בכזו עזות מצח בלי לראות אף אחד בעיניים כמו קוואמי. וכשהוא מדבר על ילדים פליטים שיושבים כלא ושר את "מי לא פליט פה?" בא לך לבכות. הדברים היחידים שבאים אצלו בחשבון הם הקהל והצד החלש שצריך להילחם בשבילו. "החלבות" נשמע כמו שם מצוין למפלגה, אז בבחירות הבאות, פשוט תנו לו להוביל. פעם המעריצים של פורטיס היו צועקים לו "פורטיס לראשות הממשלה". על קוואמי דה לה פוקס -אייל פרידמן, אפשר להתחיל לצעוק "שר החינוך".

קוואמי, רמי פורטיס, השקה קוואמי 1 (צילום: נועה מגר)
הסיפור נגמר, הסיפור רק מתחיל. קוואמי ופורטיס במופע ההשקה ל"זרים במאה ה-21" | צילום: נועה מגר