אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
קיבל את הכבוד. אריאל זילבר | צילום: ענבל צח

אריאל זילבר פתח אמש את פסטיבל הפסנתר בהופעה נהדרת, ראויה, מחכימה, לעיתים מרגשת, מהנה מאוד ברוב שלביה, שסיפרה ב-30 שירים את סיפור הקריירה וסיפור החיים המפותלים והמיוחדים של המוזיקאי המוכשר הזה. זילבר, זמר, מלחין, פסנתרן ומעבד - אחד האמנים המקוריים שצמחו במוזיקה הישראלית משנות ה-70' ועד היום, פרש בפני הקהל את מניפת הרפרטואר המגוונת שלו, כמעט כולה, כשהוא מבצע את מירב הלהיטים שלו, מארח את מתי כספי ושלומי שבן, ומתחבר מחדש לאנרגיות רעננות של הרכב ליווי צעיר ומצויין בהנהגתו של גיא מזיג.

עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:
>> אברהם טל נעל את הפסטיבל במופע חדש ומרהיב
>> דרכים עקלקלות: מחווה חצויה לשירי שלמה ארצי
>> הראל סקעת חזר לשורש התימני עם יואב יצחק
>> אפרת גוש בקברט של ברכט עם ירון ברובינסקי וגל תורן

>> קלף חלש: מופע מחווה בינוני לאלבום של דיוויד ברוזה
>> הבילויים איכזבו, המחווה ל"קול השלום" היה קריוקי
>> קרולינה אירחה את אסתר רדא והביאה את הבלוז
>> קובי אפללו, הנשמה של המיינסטרים, אירח את שם טוב לוי
>> עידן עמדי אירח את מארינה מקסימיליאן מסביב למדורה

היו שם להיטי הפופ-גרוב עם ההשפעה הצרפתית, שקנו לזילבר מקום של נצח בדברי ימי התרבות המקומית - מ"שמש שמש" ועד "בטי בם", מ"ברוש" ועד "רוצי, שמוליק", מ"שוכב לי על הגב" עד "מיליארד סינים", מ"הולך בטל" עד "אהבה שקטה" בגרסה שלו. היו שם הרוקנ'רולים המהירים, שזורמים מהפסנתר שלו כמיים חיים שעדיין פורצים ממעיין אחרי כל השנים האלה, מ"Movie Instead" עד "בחברה להגנת הטבע", מ"תן לי כוח" עד "המיואשים", מ"שבועיים בעיר זרה" עד "תני לי מחסה". היה שם הבלוז של "ככה את רצית אותי", והראפ של "ריקוד האוזון" בהדרן הספונטני.

אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
מעדיפים שישיר ולא יטיף. אריאל זילבר | צילום: ענבל צח
אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
תזכיר לי איך קוראים לך? זילבר ושלומי שבן | צילום: ענבל צח

היו שם בלדות האהבה "ואיך שלא" ו"ללכת עימך" (שהוקדש לארץ ישראל), ו"אגדה יפנית" האוונגרדי. היה החיבור לשורשים דרך "מעמק לגבעה" של פן ונרדי ואימו של זילבר, הזמרת ברכה צפירה ז"ל, לתוכו הכניס את "עננים" החד-גדיאי. היה שם החיפוש והחיבור למוזיקה הערבית ב"מסך עשן" (שקיבל אמש טוויסט ספרדי). היה שם זילבר המאוחר, ששר שירים פוליטיים כמו "הסרדין וכריש" של נעמי שמר ז"ל ושירי תשובה כמו "אין עוד מלבדו". והיו שם השירים ה"זילבריים" האלה, שרק הוא יכול לשיר, ולהישמע בהם טוב, כמו "ישראלים מצחיקים" ו"יש לי מילים". כל אלה מעידים שזילבר, בימיו הגדולים, באמת הביא לפופ הישראלי משהו שלא היה בו קודם, רוח של חופש, שהיתה כל כך חזקה, עד שהצליחה לנשב עד היום ולהחזיר אותו, בזכות אותם שירים גדולים, חזרה לחיק הקהל.

אולם "נגה" ביפו היה מלא אמש בקהל שקיבל שוב את זילבר באהבה. קהל שגדל עליו, אבל בעשור האחרון הפנה לו עורף, עד כדי סלידה, עד תיעוב, בגלל הדעות הפוליטיות והרעיונות האידיאולוגיים שהשמיע. הם מעדיפים את זילבר המזמר ולא את זילבר המטיף. אמש, כאשר לא התאפק, והתחיל לדבר על פוליטיקה וחזרה בתשובה, צעקו לו "עדיף שתשיר מאשר שתדבר". ולמרות זאת, היופי של זילבר הוא במורכבות הזו שלו, באדם בן 70 עם זקן וכיפה גדולה, שיכול מצד אחד לתמוך במדינת הלכה ומצד שני לשיר "היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם", בגלל שזה מה שהקהל הותיק שלו מעדיף לשמוע. וכדי שלדבריו "לא נשב במושב ליצים", הוא מקדים לאותו שיר שמדבר על ויתור עקרונות דבר-תורה של הרב מייסד חב"ד.

אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
כל כך שונים. אריאל זילבר | צילום: ענבל צח
אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
מלך הגרוב. אריאל זילבר | צילום: ענבל צח

זה זילבר שכאשר הוא שר "תן לי כוח" אתה מבין שהחיפוש שהוביל לתשובה שלו החל לפני 30 שנה. זה זילבר ששר "אני שוקע לאיטי בהזיות עצמי" במקום ב"הזיות על מין", אבל אין לו בעיה לשיר ש"לדני יש סימפטיה לנשים מבוגרות, משיכה מינית", כי הוא לא שר על עצמו. בשונה מאביתר בנאי, שמצנזר מהמופע שלו שירים שלמים מעברו, זילבר נותן את כל החבילה (אם כי באופן אישי חסר לי אמש להיט מגניב שלו - "בדיעבד", מהאלבום "תולדות המים" של דני סנדרסון).

מבחינה מוזיקלית המופע הזה חיזק את ההכרה שזילבר הוא יוצר גדול, מגדולי מחוללי הגרוב בארץ, שיש לו את הספיריט והיכולת המופלאה להרים קהל עם שני אקורדים וטקסט מג'וברש שהפך לסימן ההיכר שלו. שהוא פסנתרן מזן מיוחד שהתיפוף שלו על הפסנתר הוא כבר קלאסיקה בפני עצמה. זמר שגם בגיל מתקדם הקול שלו נשאר כשהיה והוא עדיין נוער איתו בעוצמה זילברית, פראית, משוחררת. צורת השירה שלו היא סיפור הקריירה והחיים שלו בקליפת אגוז - חופשית, מתפרצת, מאלתרת, מרקדת, מתנחשלת, לכאורה מרושלת אבל סוחפת. כשזילבר תופס סולם ומתחיל לצעוק עליו "אגוגו גו גו, אואהה, אבדידידיאה!" הקהל מריע. זעקות הג'יבריש החינניות האלה, שאצלו נחשבות לחלק מההופעה ומתקבלות בטבעיות - היו מזכות זמרים אחרים בהרמת גבה (פרט, כנראה, לשלמה גרוניך, גידי גוב ודורי בן זאב, שגם הם מהזועקים).

אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
שכח את החצוצרה אבל ניגן היטב. אריאל זילבר | צילום: ענבל צח
אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
הרכב מצויין בהנהגת גיא מזיג | צילום: ענבל צח

לצד אותו חן זילברי מוכר ואהוב, עם ההומור העצמי, ההומור כלפי הלהקה, הפיזור והרישול, יש לחינניות הזילברית גם צדדים הרבה פחות משויפים. אולי זה הגיל, אולי ההתרגשות מהמופע החגיגי, אולי זו הפרעת קשב קלה - לפחות בחצי משירי המופע זילבר לא שר את כל המילים, בעיקר התחלות של משפטים, של בתים. או שהוא שוכח קטעים מהטקסט, או שהוא לא נכנס בזמן, עם השורה על המנגינה, ומעדיף לחכות לרגע המתאים כדי להיאחז בטמפו. המצב החמיר כאשר ניסה להציג את שלומי שבן, קיבל בלאקאאוט ושכח לרגע את שמו. אבל הטעויות האלה, ושוב במקרה הספציפי שלו, יכולות להיסלח. מה גם ששבן עצמו יצא מזה עם עקיצה נגדית: "לא זוכר מה צריך לשיר עכשיו".

החיבורים של אריאל זילבר עם מתי כספי ושלומי שבן היוו שיאים בערב הזה. דווקא משום שמדובר בשני מוזיקאים ופסנתרנים כה שונים ממנו, אפילו אנטי-תזות שלו. כספי המורכב והעדין, מלא ההדר והפאסון, ושבן הוירטואוז הספידי, שבא מהמוזיקה הקלאסית, הם כל מה שזילבר הוא לא, וזה כל היופי. "אגדה יפנית", שכספי חידש כבר ב"עבודה עברית", נשמע מפיו כאילו הוא שלו במקור, כאילו זילבר התחפש לכספי כאשר הלחין אותו. תענוג היה לראות את זילבר ושבן מבצעים את "תן לי כוח" עם צמד פסנתרים בלבד, כאשר זילבר מקיש על הקלידים את הביט ושבן עם היכולות המופלאות שלו מנגן לבד ליווי של הרכב שלם.

אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
גם פוליטי. זילבר | צילום: ענבל צח

אריאל זילבר הופעה (צילום: ענבל צח)
רגע לפני ריקוד האוזון | צילום: ענבל צח

ואחרי הכל, אחרי 28 שירים וכל ההדרנים, זילבר נשאר לבד מול הקהל, ונתן בגרסת ראפ-א-קפלה את "ריקוד האוזון", השיר המתריס הכי מובהק שלו, שהראה שבנושאים כמו איכות הסביבה זילבר היה חלוץ ברוק הישראלי (חוץ מאולי "ולס להגנת הצומח" של שמר), עוד מהימים של "בחברה להגנת הטבע".

הקהל הגיב בהתלהבות רבה. לפתע ה"דוס המטיף" שקודם דיבר על חזרה בתשובה, הזכיר להם איך אמן יכול לתת נאום פוליטי עטוף בדקלום (כמו יהונתן גפן) חוצב להבות על ההתחממות הגלובאלית. זילבר היה שם באלמנט שלו, ארטיסט אמיתי שעומד "עירום" מול קהל ויורה את המשנה שלו, שעדיין בוערת בעצמותיו. בסגירת מעגל משונה דמות המטיף המבוגר שלו כיום, מתחברת לדמות הזרוק שהולך בטל, ילד הטבע ששוכב על הגב והחיים חולפים אל מול עיניו ממש כמו מחזה. אותו זרוק מהטבע הפך בערוב ימיו לגרינפיסניק, והשיר החביב שלו, שמתחיל עם גברת חזרזרת, הוא כיום נבואת זעם המגשימה את עצמה.

האם המופע הזה ואוסף "המיטב" של אריאל זילבר מבשרים על רנסאנס חדש בקריירה שלו? לא בטוח. הוא הוציא במקביל אלבום חדש, ששיר אחד ממנו ("משל האופניים")  בוצע במופע, אבל כמו שקורה לרבים מבני דורו - הקהל רוצה אותו בלהיטים הישנים, ואולי בצדק. גם אם זו לא ממש תחייה מחודשת לקריירה, הרי שאת הכבוד שלו על תרומתו למוזיקה הישראלית אריאל זילבר קיבל אמש כראוי. גם זה משהו.

קטעים נבחרים מההופעה

ככה את רצית אותי


אהבה שקטה

אין עוד מלבדו


ללכת עימך


שמש שמש


ברוש


אני שוכב לי על הגב

אגדה יפנית - מתי כספי


פעם הייתי ילד קטן - עם מתי כספי


מיליארד סינים


ישראלים מצחיקים


הסרדין והכריש


מעמק לגבעה, ועננים


מסך עשן


שבועיים בעיר זרה


הולך בטל

איך עפות המחשבות


המיואשים


בחברה להגנת הטבע


נפש נקלטת בגוף


תני לי מחסה


בטי בם


רוצי, שמוליק וריקוד האוזון