חן אהרוני אירח את קטלין רייטר במופע השקה

חן אהרוני הופעה (צילום: שרון רביבו) — אנריקה איגלסיאס מקומי. חן אהרוני | צילום: שרון רביבו

חן אהרוני פתח קופה ברידינג כדי להשיק את אלבומו החדש "נוסע רחוק", והמקום התמלא בעשרות, שלא לומר מאות מעריצות, גיל ממוצע 16. נחמד לראות זמר פופ מקומי שיש לו מעריצות צעירות, שעדיין מאמינות שאולי יום אחד הוא יהיה שלהן. בכך אהרוני מזכיר כוכבים צעירים כמו עומר אדם, נתן גושן ולירן דנינו, אבל כאן למעשה נגמר הדמיון. כי אהרוני עושה פופ כמו שאף אחד אחר בארץ לא עושה בימים אלה, אפילו לא הראל סקעת, בטח שלא אביהו שבת. הפופ של אהרוני הוא פופ אמ.טי.וי-להקות-בנים כמעט טהור, בלי להתבייש ובלי להתנצל. ההופעה שלו הזכירה להיטים של שמות כמו טייק ד'את, הבק סטריט בויז, נ'סינק ובויזון, ועד ימי האחים ג'ונאס וג'סטין ביבר. אבל מי שבאמת מהווה מעין מודל לדמותו הבימתית של של אהרוני הוא אנריקה איגלסיאס, שאהרוני גם קרוב אליו יותר בצבע הקול, עם יכולות לשיר סול ולפתוח ברגיסטר גבוה. אהרוני לא שר לטיני כמו איגלסיאס, אבל הוא למד ממנו המון.

לחן אהרוני יש חלום להיות הזמר שיגאל את הפופ המקומי ויחזיר אותו בגדול למרכז המפה של המיינסטרים הישראלי. בערב הזה הוא עשה צעד אישי גדול להגשמת אותו חלום, כשהציג מופע פופ ראוי, מושקע ומהנה ברובו. אהרוני הסתייע בהרכב נגנים מתואם, שנשמע טוב, וסיפק לו את הבסיס למימוש השאיפות, כאשר ההפקה המוזיקלית של ניצן קייקוב מרימה את הנאמברים לרמה גבוהה.

המופע נפתח דווקא בצרימה. אהרוני הגיח לבמה על רקע אור אדום מבין קרני אור לבנות בוהקות ופתח עם "חמש דקות", הסינגל האחרון והלהיט החדש שלו. הצלילים הגבוהים במערכת הסאונד היו חזקים מדי והורגשה צרימה בשירה, בקלידים, במצילת הרגל של התופים (היי הט). אבל הצרימה לא הפריעה לאהרוני והנגנים להרים מיד אנרגיות בחלל המועדון. אותה צרימה נעלמה במהלך השיר השני, "רחוב", רוק מיינסטרים מבוסס גיטרה אקוסטית שהמעריצות שרות את מילותיו.

"לעבור את הפחד" הוא בלדת-כוח שמדגישה עד כמה אהרוני לוקח כל שיר וביצוע בשיא הרצינות והדרמה. ב"משהו חסר" הוא שוב "וואן בוי בוי בנד" - להקת-בנים של איש אחד, אלגנטי בחליפה, זז עם הקצב, מעט רוקד, כשמאחוריו הגיטרה נותנת מעט דיסטורשן ואחר כך עוברת לסולו על רקע ליין קלידים דומיננטי. ב""מאמי" קייקוב ואהרוני מדגימים מה פופ יכול לעשות, ומשנים לחלוטין את הצורה של שיר האסירים המפורסם, שהופך לשיר חדשני, כמעט סינתטי, רחוק מרחק עצום ממיכאל מחפוד פטישי.

קטלין רייטר הופעה (צילום: שרון רביבו) — תותחית אמיתית. קטליין רייטר | צילום: שרון רביבו

אחריו מגיע "אור", השיר איתו התמודד אהרוני בקדם האירוויזיון לפני שנתיים. הוא מקדיש אותו למשפחה, מתחיל אותו כבלדה נעימה עם גיטרה חשמלית ובהמשך סוחב אותו בשירה לכיוון האיצטדיוני, כאילו הוא שר עכשיו במינימום אמפי רעננה. ב"תפור עליה" אהרוני מתלבש על גרוב שמזיז את הישבנים בכיסאות, הוא שר עכשיו כמו כל "בויז טו מן". השיר שטחי אבל הביצוע הווקאלי מרשים. והנה עוד גוון: "הולך לשם" הרבה יותר רוקיטי ואגרסיבי, מזכיר בבית את "We Will Rock You" בגרסה של "Five", אלא שהפזמון הרבה יותר מלודי ומגניב. אחלה להיט, שאהרוני מבצע כאילו נולד לפארקים.

עוד אחת שכמו נולדה לפארקים היא קטלין רייטר, שעולה ומצטרפת אליו עם "צועקת לך", סינגל הזכייה שלה ב"דה ווייס". מדובר בתותחית ווקאלית אמיתית שיחד עם אהרוני דוהרת על הקצב ועפה עד לתקרה. מדהימה. השניים ממשיכים ל"שקוף", בלדה אישית שמדברת על קשיים. רייטר משדרגת את השיר. הם שרים יחד דואט בשילוב קולות מוצלח, מגיעים יחד לשיא, ואז קטלין פותחת עוד יותר את הקול, ומקבלת קונטרה ראויה מהגיטרה. דואט נהדר. אהרוני יורד ורייטר נשארת ל"Someone Like You" של אדל. הביצוע שלה מצויין מבחינת קולית אבל היא לא מדייקת ונוטה למניירות וחקיינות של המקור. רק בפזמון האחרון היא פתאום אגרסיבית מאוד ומקפיצה את הנאמבר גבוה.

חן אהרוני, קטלין רייטר, הופעה (צילום: שרון רביבו) — דואט נהדר, שילוב קולות מוצלח. חן אהרוני וקטלין רייטר | צילום: שרון רביבו

כמקובל, אהרוני חוזר לבמה עם הלהיט הכי גדול שלו "נשימה" והוא גם לא אחד שיפספס הזדמנות להחליף בגדים. דווקא בשיר הזה, למרות שהוא נשמע אמ.טי.וי, מצליח אהרוני לתת טאץ' מקומי-ישראלי באווירה ובצליל. לפני ההדרנים הוא נותן את הקאבר ל"Where Have You Been" של ריהאנה, שמתחיל כבלדה ומזנק לדאנס-רוק אגרסיבי. ההרכב עובד קשה, אהרוני מתלהב אבל זה נראה ונשמע מתאמץ מדי. לא Cool. דווקא כשהוא מחבר אליו את "נוסע רחוק", שיר הנושא של האלבום, הוא נשמע מגניב ומדויק יותר. המעריצות סוף סוף קמות לרקוד בחבורה עליזה למרגלות הבמה, ואהרוני יורד לרגע כדי לחזור להדרנים.

הוא פותח את ההדרנים עם "מגדלור" של מיקה קרני בליווי פסנתר בלבד והשיר הופך משיר של אם לבתה לשיר של גבר לאישה. "כל מה שרציתי" הוא דאנס-פופ סוחף. אהרוני משקיע המון ושר טוב אבל חסר לו כאן איזה פאנץ' כדי להבריק באמת. התמונה שלו שר בקדמת הבמה, עטוף בתאורה מחמיאה כשלמרגלותיו עדת מעריצות היא תמונה יפה של פופ ישראלי שלא ראינו פה הרבה זמן. הוא חותם ב"ונשכח את הכל", נאמבר גדול שמחבר דאנס, רוק ופסנתר עם ביצוע קולי יוצא דופן כולל פלצט. גם הקטע הכי קרחניסטי בערב הזה עדיין לא מזיק לאוזן.

בעולם המוזיקה הישראלית הנוכחי חן אהרוני הוא נכס לגזרת ועדי העובדים, בתי המלון והעיריות. בחור מתוק שעושה מוזיקה קלילה ומרקידה שכולם יכולים להתחבר אליה. זמר לכל המשפחה, מהאחיינית ועד הדודה. כוכב שנולד מחדש.

מצאתם טעות לשון?