עולם הפופ עובד על קלישאות. החוכמה היא להמציא קלישאה חדשה, משלך, כזו שלא היתה לפניך. לג'סטין ביבר זה קרה. הוא הפך לכוכב הטין-פופ הגדול הראשון שנולד מהרשת, כלומר מיו-טיוב. לא מתוכנית כשרונות בטלוויזיה, כפי שהיה מקובל בעשור האחרון, ולא מחברת תקליטים גדולה כמו שהיה מקובל לפני כן. במשך שלוש שנים ושלושה אלבומים ביבר היווה סנסציה, סיפור ענק, אליל נערות חדש, וסימל את התקווה הרעננה של הפופ התאגידי הממוסחר. בחברות התקליטים הגדולות לא יכלו לחלום על מוצר טוב יותר, שהראה את הדרך למודל החדש של כוכב הפופ, זה שכשרונו מתגלה בלי שיתאמצו לחפש אותו, והעולם התמלא באלפי ביברים קטנים שמנסים למצוא חן ולפרוץ בדרך דומה.
אחרי שלהקות הבנים של שנות ה-90' קרסו, נותר בלב תעשיית הפופ חלל ריק, שציפה לכוכב חדש. בעשור האחרון מילאו אותו בעיקר שמות כמו ג'סטין טימברלייק, רובי וויליאמס, אנריקה איגלסיאס ואדם למברט. זו רשימה מצומצמת מאוד, ששלושת הראשונים בה כבר מבוגרים והרביעי לא באמת נהיה כוכב ענק. טימברלייק בכלל עשה הסבה לכוכב קולנוע ואיגלסיאס פונה קודם כל לשוק הלטיני. אליהם אפשר להוסיף מכיוון ההיפ הופ את אמינם, כריס בראון, אשר, קנייה ווסט וג'יי זי, ומכיוון הדאנס את פיטבול האנמי. כל אלה היו כוכבי הפופ הגבריים הגדולים בעשור האחרון.
Justin Bieber - Boyfriend
מכאן, שג'סטין ביבר נכנס לתוך עולם שהיה מלא בכוכבות פופ נשיות (מדונה, ביונסה נואלס, בריטני ספירס, איימי וויינהאוס, ריהאנה שהתחילה קצת לפניו, וקייטי פרי וליידי גאגא שפרצו במקביל אליו) ושיווע לכוכב טין-פופ לבן חדש, ששוב יסחוף אחריו מיליוני ילדות. ההצלחה שלו היתה פנומנלית, ופרטיה ידועים. אבל לא סתם קרא ביבר לשני אלבומיו הראשון "העולם שלי" ו"העולם שלי 2.0". בשלוש השנים האחרונות, זה באמת העולם שלו, כשברונו מארס שבא מהדיסקו ודיוויד גואטה שבא מהדאנס והאלקטרוני לא באמת ניתנים להשוואה אליו. גם ה"בלאק אייד פיז" וממשיכי דרכם "L.M.F.A.O" הם משהו אחר ממנו. משחקים על מגרש שונה.
ההצלחה של ביבר בשנים האחרונות, כשהוא למעשה מתפקד כ"להקת בנים של איש אחד" ("One Boy Boy-Band"), הולידה בעקבותיה להקות חדשות כמו "One Direction", עמם הוא עומד להקליט שיר חדש. היא גם נתנה לגיטימציה ל"מארון 5" של אדם לוין להפוך סופית מלהקה אמיתית שמנסה ליצור מוזיקה, למכונת להיטים שלא דופקת חשבון. ולא פחות חשוב - ההצלחה של ביבר הצמיחה במקביל אליו את מיילי סיירוס, דמי לובאטו וסלינה גומז (ולאחרונה גם קרלי ריי ג'פסן) , שיום אחד עוד יהיו גדולות באמת ויעקפו את בריטני וקייטי פרי בסיבוב.
Justin Bieber- All Around The World
אגב, ההצלחה של ג'סטין ביבר יצרה אפקט נוסף - היא סיפקה לאוהבי הרוק והאלטרנטיב והמוזיקה ה"איכותית" מושא חדש ללעג, מטרה נוחה לחיצים מורעלים, בובת וודו חדשה שהכי כיף לנעוץ בה סיכות, להכפיש אותה, להציג אותה כדוגמה לפופ המצעדים התאגידי הבזוי ולהשתמש בה כמטבע לשון שכל כולו בוז, התנשאות ואפילו שנאה. כן, אין מה שמאחד יותר קהילות של רוקרים (או סתם פלצנים) מהשנאה לג'סטין ביבר. הטענה הפופולרית בעניין הזה - שהוא גיי שמתחזה לסטרייט. נו באמת.
ועכשיו מגיע האלבום השלישי של ביבר, "Believe". בגיל 18 ושלושה חודשים, שלוש שנים אחרי סינגל הבכורה ("One Time", ב-18 במאי 2009), ג'סטין ביבר הוא כבר כוכב מוכח, והסיפור על הילד שהתגלה ברשת כבר התיישן, וכדי להתקדם הוא היה צריך באלבומו החדש לבנות סיפורים חדשים. הראשון הוא לקבל על עצמו את הקלישאה הותיקה, ששויפה לפניו על ידי עשרות ומאות כוכבי פופ שקדמו לו, ולנסות להראות שהוא "התבגר". כלומר חד שמנסה לפנות גם לקהל שכבר אין לו ברזלים בשיניים. לכן יש באלבום החדש נסיונות מובהקים (ולא מוצלחים) לעשות דאנס שמושפע ישירות מדאב-סטפ - הטרנד הכי חם היום בשוק האמריקני.
Justin Bieber- Fall
הסיפור השני שביבר מוכר באלבום הזה הוא של כוכב הפופ הלבן שפונה לכל הקהלים, ומצליח "לרקוד על כל החתונות". כי מה שמיוחד בביבר זה שהוא היה ונשאר זמר פופ לבן שפונה לקהל לבן, אבל גם כזה שיודע ואוהב לעשות היפ הופ, RNB וסול ומתחבר באופן טבעי לכוכבים השחורים של הז'אנרים האלה, ומכאן שהוא מגדיל בבת אחת את הקהלים שלו. ג'סטין ביבר מנסה להגיע לא רק לנערות שמעריצות אותו ככוכב פופ לבן וחתיך, אלא גם לנוער האמריקאי (והבריטי, והגלובאלי) הלבן, שהאלילים שלו הם אבירי הבלינג בלינג. מהבחינה הזאת, ומכל מי שהיה לפניו, הוא הכי מזכיר את אמינם, אלא שאמינם הוא ראפר-על וכבר נמצא בליגה אחרת, הרבה יותר גבוהה, הוא כבר לא מחפש להיטים בכל מחיר, אלא ליצור את האמנות שלו. ביבר הוא מעין מוטציה של אמינם - לבן שמנסה לעשות מוזיקה "שחורה", אבל לרוב זה לא מצליח לו.
"Believe" נפתח עם "All Round The World", הטראק עם לודקריס (שהתארח כזכור גם בלהיט הפריצה הענק "Baby" מהאלבום הראשון של יבר), שאמור לגרום לאמריקה המתלהבת מדאנס לחבק את ג'סטין כמלך רחבות חדש. הוא פונה, כאמור, במקביל, לילדות שאוהבות את ביבר כביבר, וגם לבני נוער שיוצאים למועדונים ומסיבות בסופי שבוע ואמורים לרקוד את הלהיט החדש כאילו הם רוקדים את החדש של גאגא או בריטני.
Justin Bieber- Die In Your Arms
הקטע השני הוא הלהיט הגדול "Boyfriend", השיר שעומד להיבחר כמעט בכל מצעד אפשרי לשיר המעצבן של השנה. הלחישות הקולנועיות כאן נשמעות כאילו ביבר הוא הזאב הרע שלוחש לשלושת החזרזירים להכניס אותו אליהם הביתה. אבל השיר ממלא את תפקידו ומספק למעריצות הצעירות את הפנטזיה הביברית העכשווית - הוא כבר לא המאמי שכיף ללטף, הוא היה יכול להיות החבר הצמוד שלך, ואז, אלליי, מה היה קורה ביניכם.
השיר השלישי הוא "As Long As You Love Me" בו מתארח ביג שון, קטע היפ הופ סביר והסינגל הכי טרי שיצא בצמוד ליציאת האלבום. כאן ביבר כבר שר טוב, כמו שהוא יודע, עם נשמה, וביג שון חופר כמו שראפרים יודעים לעשות, אבל השיר עצמו לא מספיק מעניין להאזנה נקייה. בהופעות או כשרוקדים אותו במועדון אפוף אלכוהול וגופות סקסיים זה כבר ייראה אחרת.
Justin Bieber - Thought Of You
"Catching Feelings" הוא בלדת פופ רכה ונעימה מהסוג שמעריצות-ביבר לא יכולות לעבור אלבום בלעדיו. כאן ביבר מביע את הנעימות שיש לו בקול. לא שמענו אותו ככה מאז החיבור עם "בויז טו מן" ב"Fa La La" באלבום הכריסטמס. זה שיר שמעריצות ביבר ישמחו מאודד להירדם איתו בלילה, אבל הבלדה הזו נשארת בגובה כריות המיטה מלאות הנוצות ולא מתרוממת לשום מקום אחר.
השיר החמישי "Take You" כולל כמעט את כל האלמנטים החשובים של ביבר באלבום הזה - היפ הופ, דאנס, שירה מתחנפת ובגדול משהו שיכול להוות שלד מעולה לנאמבר קורע בהופעות, אבל כשיר להאזנה הוא משעמם וצפוי ומחקה כמה להיטי היפ-דאנס-לטינו שהיו באמריקה בשנים האחרונות. לא מספיק טוב.
Justin Bieber- Beauty And A Beat ft. Nicki Minaj
דרייק המוכשר לוקח את ביבר לטיול RNB נחמד בשיר השישי "Right Here". אם הייתי מעריצה של ביבר זה השיר שהייתי רוצה להאזין לו כשאני עצובה, כי יש בו סוג של ניחומים, לפחות כמו בצנצנת נוטלה. הוא גם מתקתק, חום ועשוי מאגוזים. בדיוק כמו אותה צנצנת.
בשיר השביעי מתחיל הפרק האיכותי יותר של האלבום. "Fall" הוא השיר שאני אזכור ממנו. הוא כתוב טוב ומבוצע מצויין. ג'סטין ביבר מראה בו עד כמה הוא יכול להישמע טוב, כשנותנים לו שיר סול-RNB-פופ חביב שמתפתח למיני-המנון. נכון, זה קיטשי, אבל גם קיטש צריך לדעת לעשות. השיר השני הכי יפה בדיסק הזה, ללא ספק.
Justin Bieber- Believe
"Fall" הוא רק שני הכי יפה, כי הכי יפה הוא "Die In Your Arms", השיר השמיני. זה ביבר במיטבו - זמר RNB-פופ נהדר, שנשמע רומנטי ודביק בדיוק במידה הנכונה. צלילי הפסנתר בצד שמאל והצ'מבלו בימין עם הקולות השחורים והקשות האצבע הצרידה ברקע רק מוסיפים לאווירת הנשמה. אני כבר מדמיין את הקליפ שבו ביבר מגיע לכנסייה ביום ראשון ומתאהב באחת מנערות המקהלה עד שהוא מוכן למות בזרועותיה. יש סיכוי שהיא תהיה שחורה?
השיר התשיעי "Thought Of You" הוא אחלה שיר פופ-דאנס, שכיף להזין לו יותר מפעם אחת. הוא קליל, פונה בעיקר למעריצות הותיקות של ביבר ולא מנסה למצוא חן בעיני חובבי דאנס או היפ הופ. ההפקה המוזיקלית משאירה כאן הרבה "אוויר" שבטח יתמלא בגרסת הבמה וברמיקסים, ולמרות שביבר שר "או או או" שנשמע הכי גיי - זה עדיין גבולות הסביר.
ניקי מינאז': "ג'סטין ביבר, אני צריכה לפקוח עין על סלינה!"
החיבור של ביבר עם ניקי מינאז' ב-"Beauty And The Beast" הוא האירוח הטוב מבין הארבעה שיש באלבום, רק שבין שניהם לא ברור מי ה"יפה" ומי ה"קצב". נדמה לי שעבור המעריצות ביבר הוא היפה ומינאז' היא החיה. ביבר שר כאן שיר דאנס נחמד, גם אם לא מבריק. אחרי 2 וחצי דקות מינאז' נכנסת, דוחפת 230 מילה ב-23 שניות, כולל "ג'סטין ביבר, אני צריכה לפקוח עין על סלינה!", וביבר מחזיר במחוות ללהיטים גדולים כמו "Body Rock" ו"Take A Bow". לא רע.
הישורת האחרונה של האלבום כוללת את "One Love" שהוא בפשטות השיר הכי סתמי שהוקלט אי פעם, את בלדת הגרוב "Be Alright" שרק עם גיטרה כליווי עומד להפוך להמנון הופעות שכל הקהל ישיר איתו ביחד ואת השיר החותם, שיר הנושא "Believe", שמלווה ב"אפקט מרכבות האש" ואנגליסי ובטקסט מחניף למעריצים: "איפה הייתי אם לא הייתם מאמינים בי?!". זה שיר RNB טוב לסיים איתו אלבום פופ, לסיים איתו מופע, ולבצע אותו בטקס ה"גראמי" הבא (או לפחות בטקס פרסי MTV). הכותרת שלו, כמו שם האלבום, היא "להאמין", שאין מתאימה ממנה כדי להתקבל אצל קהל צעיר. תאמינו בעצמכם, תאמינו באלוהים, תאמינו בג'סטין ביבר.